אחריך אל תביט ובמופלא אל תציץ

המעטים שקראו, אולי במקרה הבחינו, שמו לב לרגע קטן יותר נכון, שהפסקתי לכתוב פתאום. ממש לאחר ההתחלה.

אני קורא כאן הרבה, בקביעות רק את אושה (כמובן), את פרלין, ואת ונוס בפרווה ועוד רבים וטובים שלא בקביעות.

אם אפשר להסיק איזו מסקנה בכלל, אז חוץ מגיחות רגעיות, כולם כאן מאד סובלים. כל הזמן.

אז אני עצוב. בשבילי. בשבילה. היא גם מאד סובלת.

אז החלטתי להתחיל לכתוב בלוג שמח. מאז אני תקוע, לא בגלל שאני לא שמח - אלא שתמיד יש לי את התחושה שללא הדיכאון הקיומי המחייב הזה - אי אפשר לייצר טקטס ראוי.

נמאס לי, קיומית, להיות אופטימי - וזה בגלל שאני אופטימי תמיד.
הניסיון להתבסס על התקווה כמנוף לאושר - עייף אותי. כאילו אני השלמתי עם התקווה, עם זה שיהיה טוב. עם הנטייה של דברים להסתדר. האמת - אני כעמט לא מודאג מכלום.

עכשיו אני ינסה להתחיל לכתוב את זה. לייצר טקסט ראוי על השלמה עם מצב טוב. השעבוד לנינוחות הקיומית. העדר התקווה לא כביטוי לדיכאון - כי אם ביטוי לאושר מיידי.

אני עובד על זה. מחפש את השמח בטקסט.