בחיים לא הבנתי שאני מזוכיסט,אולי לא הייתי.
מילדות נהניתי לקלף פצעים,ספורט אדרלנין,הייתי נפצע המון.
כשהתחלתי להתאמן שנאתי בהתחלה תרגיל ספציפי בשם לאנץ,הוא שרף לי בטירוף וכאב כזה,אחרי כמה אימונים התאהבתי בו,הוא גרם לי להרגיש חי.
משם המשכתי לאימונים לצבא,כושר קרבי,וגם מכינה קדם צבאית של לוחמים שהתעללו בנו שם.
ואהבתי אתזה,כששחור כשרע כשכולם מתלוננים,שם ממש נהניתי,לדחוף תגוף שלי לקצה.
בתחילת הדרך הבדסמית שלי לא אהבתי שמצליפים בי,אני זוכר שפעם אחת הלכתי למישהי והיא הצליפה בכל זאת,לא אהבתי תהצלפה אבל אהבתי אתזה שהיא כפתה עליי הצלפות ללא רצון שלי.
ואז הכרתי את הדומינה שלי,הייתה סדיסטית מצטיינת,וגם שם לא אהבתי את הכאב.
הייתי סופג בשבילה המון,כל פעם מתחה אותי בכאב עוד ועוד, כבר בשלב מוקדם שיתפתי אותה שאני לא אוהב את המילת ביטחון כי אני משתמש בה הרבה ואני רו ה שהיא תמתח תסף כאב שלי.
היא הסכימה,מפה לשם סשנים עד בכי,לפרוק רגש וכל שבוע עבודה בצבא לתוך סשן,לשכוח הכל ולשחרר.
אבל לא אהבתי אתזה בכלל,כל הזמן שהיינו ביחד ספגתי הכל בשבילה.
אחרי שנפרדנו ועברו כמה חודשים ועבר עליי הרבה בחיים פתאום התעורר לי הרעב לכאב.
רציתי להעניש את עצמי על כל מה שקרה כדי להתעורר,רציתי כאב מעבר לבכי רציתי להיוולד מחדש.
ואז מצאתי את עצמי נכנס לקשרים שהם נטו כאב והתאהבתי בזה,נטו בכאב.
התחלתי לחוות כאב מעבר למה שהייתי מסוגל אי פעם.
היום הבנתי שאני מתחבר לcatharic spanking.
כשעובר לי שבוע רע,כשלא עמדתי בדברים שקבעתי נדלק לי המזוכיזם בקטע מפגר.
כל מה שבאלי זה שיקשרו אותי,בלי יכולת לזוז או להוציא מילה מהפה אם בכלל לצעוק,ורק הצלפות בלי סוף,לא משנה כמה אני יכול תכאב שלי הרווחתי,את הרחמים לא.