Slave pov

בחיים לא אהבתי מקלחות קרות,לא נעים לי זה לצאת מאזור הנוחות.

אבל לא יודע למה מאז שחזרתי לבדסמ התחלתי לנסות מתוך מקום של מזוכיזם וסבל והתאהבתי,אני הכי נהנה כשרע לי ולא באלי ואני בכל זאת עושה אתזה.

זה מנטלי,עובר לי דברים בראש שאני מדמיין,כשאני מסיים עם זה אני מרגיש טוב,לא בגלל התחושה של המקלחת.

יותר ממקום שאני כאילו מדמיין את השולטת שלי מורידה את השאלטר והמים הקרים זורמים ואני מתקשה לנשום ועובר אתזה.

וגם ממקום של אימונים,להראות טוב לשולטת העתידית שלי כזה?

זה גורם לי להרגיש חי זה מאפס אותי,וזה כאילו נטו התפתח לי עם המזוכיזם,הסבל של זה הקושי לנשום הקור זה שרע,עושה לי טוב.

גם שירים מסויימים שמגבירים לי את המזוכיזם והיכולת לספוג כאב עוזרים לי ועושים יותר טוב,אני אוהב להחליף לקרים באיזה דרופ טוב זה גורם לי להרגיש אחרת.

כמו השיר ששמתי בסוף.

מרגיש ששלב הבא עומד להיות לאהוב את הכאב של הרעב ולעמוד בתזונה גם שאני לא יכול לאכול כלום בגלל זה,לאט לאט אני מתחיל להתאהב בזה גם,עד עכשיו שנאתי אתזה בטירוף,אבל אני מתחיל להעריך אתזה גם.

עריכה: אני לא באמת מרעיב את עצמי הכוונה היא שאני לא יכול לאכול כלום בחוץ כי אני עושה paleo

ישלי זיכרון חצי צילומי,דברים ספציפיים שלפעמים גם מסיבות מוזרות אני זוכר הכל לגבי מה קרה שם,לאט לאט הוא נשחק.

מבחינתי זה מטורף שהיום אני יכול לשלוף סרטון של פרק שראיתי בטלויזיה כשהייתי בן 6.

משם הכל התחיל אני יכול ממש פשוט להצביע ולראות שמאותו רגע שראיתי את הפרק נשים דומיננטיות הדליקו אותי,ומשם באו עוד רפרנסים כאלה בסדרות אחרות או משחקי מחשב.

4:43 שם זה התחיל

זה סיפור עבר על מערכת יחסים שחוויתי עם דומינה שלימדה אותי המון על בדס"מ, ומשם בתכלס התחלתי. אחרי חודשיים של קשר והכול מושלם, היא קילרה אותי. לא ציפיתי לזה, אבל התרגשתי המון והרגשתי תחושות מטורפות – אהבה, התרגשות, ביטחון, אמון. כל כך התרגשתי שלא רציתי להוריד את הקולר ונרדמתי איתו.

ופה נכנס הקאץ'. כשקמתי, הוא כמעט ונקרע, ממש יושב על חתיכת עור קטנה שנשארה מחוברת. הרגשתי רע ונבהלתי. כולה קולר, כן, אבל הרגשתי שיש לזה משמעות – שזה לא קרה סתם, שהקולר הזה מסמן את הקשר שלנו. זה ליווה אותי כל התקופה איתה, כל משבר.

ראיתי בזה שתי משמעויות ולא ידעתי לבחור איזו מהן הנכונה: 1. יש לנו קרע בקשר, יש קרע בינינו, וזה לא נועד להיות; כנראה אומנם היה חיבור כזה חזק, אבל בסוף הוא נקרע והתחלש. 2. אומנם יש קרע, אבל הקולר עדיין חי ובועט (אגב, עברו שנתיים והוא עדיין מתפקד מצוין). זה גם הרגיש שזה מסמל את הקשר – שהקרע לא הפריד בינינו.

כל קונפליקט העלה לי את זה. בסוף היא נפרדה ממני אחרי ה-7 באוקטובר בקטע מגעיל. היה קשה להתגבר, אבל זה עבר בסוף. ואז איכשהו היא שוב נכנסה לי לחיים אחרי חצי שנה בערך, ושוב התחלתי להיזכר בקולר. פתאום שוב דיברנו על לחזור, ואפילו על לנסות משהו אחר – פחות נטו בדס"מ ויותר אהבה. כל רגע הזכיר לי את הקולר. הרגשתי שזה הרגע שאולי היה חרא עד עכשיו, אבל מעכשיו יהיה טוב, וזה יהיה סוף טוב למשמעות מספר 2.

טעיתי. היינו אמורים להיפגש לדבר על הכול, והיא דחתה אותי במשך שבועיים. אחרי שבועיים היא אמרה שאני חופר ולא אכפת לי ממנה, וחסמה אותי. עד שהתגברתי עליה, פתאום נפתח לי הכול שוב. הייתי מושבת איזה חודש; זה היה גם בשלב שבו הייתי צריך לתפקד, וזה פגע בי והשפיע עליי עד עכשיו. קשה לי לתת אמון מאז.

זה קרה היום בלילה. יצאתי למסיבה, נהניתי בטירוף, מתחבר המון לרוב המוזיקה וכל כך נהנה מסשן בו זמנית. זה ממש מדליק לי את המזוכיזם. מתחבר להכול שם, כל כך נהנה מכל דקה. עישנתי ג'וינט אחד בהתחלה ועוד אחד בהפסקה בסשן. כנראה שזה חלק מהסיבה של הדרופ. וגם די התעצלתי ללכת לבר כי היה מלא ולא הבאתי לעצמי מים, וזה גם כנראה חלק מהסיבה.

אז עשינו סשן אימפאקט של שעתיים בערך עם הפסקה באזור האמצע, והיה מדהים. כל כך כיף כשבאמת יודעים להכאיב. קבענו שנעשה לי פעם ראשונה מדיקל בסוף הסשן. פחדתי בטירוף – אני מפחד ממחטים וזריקות כל החיים, לא מסוגל לראות את זה. בהתחלה היה לא נורא, כמה דקירות, אבל אז הגענו כבר לשישי, שביעי, שמיני, והם נכנסו בצורה אחרת – יותר כואבת וחופרת כזו בגוף. כבר שיתפתי אותה שאני לא מסוגל עוד בשביעי, והיא אמרה: "עוד 3."

ואז התחלתי להרגיש איזה שינוי בגוף. משהו במוח זז לי, כאילו משהו נכבה לי בגוף. הרגשתי איזה חצי דקה לפני תשינוי. אני נשען אחורה ואין לי יכולת יותר מדי להסביר או לדבר. אני נכנס לסוג של שוק. אני פשוט מנסה להוציא לה, "אני מת." היא לא שמעה; צעקתי הפעם שוב, לא יודע אם הבינה, אבל לא הגיבה. פשוט קרסתי אחורה, תפסתי בסורגים ופשוט נתליתי אחורה על הספה. כל הגוף שלי פשוט נתפס, סחרחורת כזו, אין לי אוויר, הדופק שונה, כאילו אני מפרפר או לא יודע מה. כל הגוף שלי זיעה קרה כזו, תחושה מוזרה בכל הגוף.

באמת, איכשהו, בנס שאני עד עכשיו מודה על זה וכל כך מעריך אנשים בקהילה הזו על זה, מישהי באה ישר עם בקבוק מים אליי ונותנת לי אותו לשתות. זה פשוט הציל אותי. אם היא לא הייתה שם, המצב שלי היה כנראה יותר גרוע. שתיתי מים, ניסיתי לנשום ולהירגע, ואז בא ספייס מטורף, תחושה מדהימה בגוף של אופוריה ומין סטלה כזו שונה.

אבל לצערי הייתי בלי חולצה אחרי שוק, בלי תזוזה על ספה במועדון עם מזגן חזק, וכבר אולי התחיל חורף, אז גם זה חלק מהסיבה? אחרי עשר חמש דקות ככה חטפתי התקף קור, בקושי הצלחתי לשים חולצה. למזלי הייתי עם מלכה עם המון ונסיון שעזרה לי להתגבר לנשום נכון לשתות ולהתחמם.

מפחיד אותי אותי המחשבה מה היה קורה עם הייתי ברגע שכזה עם שולט לא נכון.

אני לא צועק כי כואב לי,כאב לי כבר ממזמן,אני פשוט כבר לא מצליח להכיל את הכאב,וזה הדרך שלי להתמודד איתו מעכשיו,אני כנראה כבר על קצה היכולת שלי,או שאכנס לטראנס משום מקום ואוכל עוד שעה של הצלפות.

להתחיל לצעוק מוציא אותי מאיזון,אני לא אוהב אתזה,אני שומע את עצמי צועק ומרגיש רע,לא הייתי אומר מתבייש אבל משהו דומה לזה.

במקום להתרכז בדברים שעוזרים לי לספוג כאב אני לא מצליח לשלוט בעצמי ופולט צעקות.

אז במה אני מתרכז אתם שואלים?

האמת שזה נרחב ותלוי ביום בסיטואציה ובסוג הכאב,אבל מההיכרות שלי האחרונה מכאב במסיבות(לא הייתי הרבה זמן בסשן פשוט לא במסיבה) זה בתכלס מסתכם ל3 דברים.

1.מתרכז במוזיקה,כשעולה שיר טוב שאני אוהב או משהו שמכניס אותי לקצב זה מכניס לי טיפה אדרנלין וכיף לספוג ומוציא ממני יותר.

2.לנשום,אני מקפיד לנשום כמו שצריך כל הצלפה אני ממש בכל נשימה נושם את הכאב החוצה.

ופה נכנס החלק הלא שפוי

3.אני חושב על כל הדברים הרעים שעברתי,לא בכל שלב,אבל ככל שעולים בכאב ואני צריך יותר כח, אני מתחיל להזכר בהדרגה באירועים עצובים שחוויתי וקרו,הם נותנים לי כח פרספקטיבה שונה,כאילו על מה אני אתלונן עכשיו אם זה מה שעברתי אז? אני גדול מזה אני מסוגל יותר,הכאב הוא כלום בשבילי עכשיו,ובאמת כשזה מגיע אני שם לב איך הכאב המנטלי נהיה הבמה המרכזית והכאב הפיזי פשוט מלווה אותו בצד ונהיה ממש מזערי בשבילי.

שם אני באמת נכנס לטראנס,שם אני יכול לספוג בלי סוף,אני מרוכז אני בעולם אחר.

בחיים לא הבנתי שאני מזוכיסט,אולי לא הייתי.

מילדות נהניתי לקלף פצעים,ספורט אדרלנין,הייתי נפצע המון.

כשהתחלתי להתאמן שנאתי בהתחלה תרגיל ספציפי בשם לאנץ,הוא שרף לי בטירוף וכאב כזה,אחרי כמה אימונים התאהבתי בו,הוא גרם לי להרגיש חי.

משם המשכתי לאימונים לצבא,כושר קרבי,וגם מכינה קדם צבאית של לוחמים שהתעללו בנו שם.

ואהבתי אתזה,כששחור כשרע כשכולם מתלוננים,שם ממש נהניתי,לדחוף תגוף שלי לקצה.

בתחילת הדרך הבדסמית שלי לא אהבתי שמצליפים בי,אני זוכר שפעם אחת הלכתי למישהי והיא הצליפה בכל זאת,לא אהבתי תהצלפה אבל אהבתי אתזה שהיא כפתה עליי הצלפות ללא רצון שלי.

ואז הכרתי את הדומינה שלי,הייתה סדיסטית מצטיינת,וגם שם לא אהבתי את הכאב.

הייתי סופג בשבילה המון,כל פעם מתחה אותי בכאב עוד ועוד, כבר בשלב מוקדם שיתפתי אותה שאני לא אוהב את המילת ביטחון כי אני משתמש בה הרבה ואני רו ה שהיא תמתח תסף כאב שלי.

היא הסכימה,מפה לשם סשנים עד בכי,לפרוק רגש וכל שבוע עבודה בצבא לתוך סשן,לשכוח הכל ולשחרר.

אבל לא אהבתי אתזה בכלל,כל הזמן שהיינו ביחד ספגתי הכל בשבילה.

אחרי שנפרדנו ועברו כמה חודשים ועבר עליי הרבה בחיים פתאום התעורר לי הרעב לכאב.

רציתי להעניש את עצמי על כל מה שקרה כדי להתעורר,רציתי כאב מעבר לבכי רציתי להיוולד מחדש.

ואז מצאתי את עצמי נכנס לקשרים שהם נטו כאב והתאהבתי בזה,נטו בכאב.

התחלתי לחוות כאב מעבר למה שהייתי מסוגל אי פעם.

היום הבנתי שאני מתחבר לcatharic spanking.

כשעובר לי שבוע רע,כשלא עמדתי בדברים שקבעתי נדלק לי המזוכיזם בקטע מפגר.

כל מה שבאלי זה שיקשרו אותי,בלי יכולת לזוז או להוציא מילה מהפה אם בכלל לצעוק,ורק הצלפות בלי סוף,לא משנה כמה אני יכול תכאב שלי הרווחתי,את הרחמים לא.

גיליתי היום שיש שם למה שהתחברתי אליו עד כו.

Catharic spanking לפני שבועיים גיליתי גם על cnc.

לפני חודשיים על sensory overload וזה שורט אותי.

אני מת עלזה וקראתי ופשוט ישר התחברתי בטירוף, ואז הבנתי שזה מה שהייתי עושה עם הדומינה שלי בתחילת דרכי והסיבה שזה כל כך שורט זה כי היא כאילו הינדסה אותי.

כל סשן היה ללא מילת ביטחון,בהסכמה שלי,הייתי מגיע כל פעם מעבר לסף כאב שלי בהרבה עד מצב שאני צורח ובוכה,ואז אפטר קייר,אבל כל פעם כמעט היה בכי וכאב ברמה שמעבר למה שהייתי מסוגל.

אני חושב שאולי גם זה חלק מהסיבה שהתפרץ לי פיברומיאלגיה באותה תקופה(אני מאובחן אבל לא באמת מאמין בזה)

ולא משנה כמה זמן עבר בכל דבר בדסמי שאעשה היא שם בראש שלי ואני שונא אתזה כי היא ממש פגעה בי,אני מרגיש שרוט בגללה ובצדק כי היא באמת שרטה.

איך אני נפתר מהתחושה הזו,איך אני באמת שוכח,עשיתי הרבה באמת עבר כבר מעל חצי שנה ועדיין בכל רגע שאני חווה כאב היא שם בראש שלי,וזה גורם לי רק לרצות לכאוב יותר,כמו להעניש את עצמי,ובאיזהשהו מקום זה גם נהיה לא שפוי,כי אני מגיע לרמת כאב שכבר כל הישבן שלי סגול ומדמם ואני רק רוצה לכאוב עוד ועוד,גם עלזה אני עדיין נשרט,אם השולטת שלי לא הייתה מפסיקה לבד לא יודע מה היה קורה,אבל המחשבה שאיבדתי שליטה ולא הייתי הקול השפוי להגיד לא,ואם זה הייתה מישהי אחרת זה היה יכול להגמר ברע.

איך הייתי? באלי לכתוב עוד אבל זה מרגיש לי טיפה כמו trauma dumping

אם הגעתם עד לכאן תודה