זה סיפור עבר על מערכת יחסים שחוויתי עם דומינה שלימדה אותי המון על בדס"מ, ומשם בתכלס התחלתי. אחרי חודשיים של קשר והכול מושלם, היא קילרה אותי. לא ציפיתי לזה, אבל התרגשתי המון והרגשתי תחושות מטורפות – אהבה, התרגשות, ביטחון, אמון. כל כך התרגשתי שלא רציתי להוריד את הקולר ונרדמתי איתו.
ופה נכנס הקאץ'. כשקמתי, הוא כמעט ונקרע, ממש יושב על חתיכת עור קטנה שנשארה מחוברת. הרגשתי רע ונבהלתי. כולה קולר, כן, אבל הרגשתי שיש לזה משמעות – שזה לא קרה סתם, שהקולר הזה מסמן את הקשר שלנו. זה ליווה אותי כל התקופה איתה, כל משבר.
ראיתי בזה שתי משמעויות ולא ידעתי לבחור איזו מהן הנכונה: 1. יש לנו קרע בקשר, יש קרע בינינו, וזה לא נועד להיות; כנראה אומנם היה חיבור כזה חזק, אבל בסוף הוא נקרע והתחלש. 2. אומנם יש קרע, אבל הקולר עדיין חי ובועט (אגב, עברו שנתיים והוא עדיין מתפקד מצוין). זה גם הרגיש שזה מסמל את הקשר – שהקרע לא הפריד בינינו.
כל קונפליקט העלה לי את זה. בסוף היא נפרדה ממני אחרי ה-7 באוקטובר בקטע מגעיל. היה קשה להתגבר, אבל זה עבר בסוף. ואז איכשהו היא שוב נכנסה לי לחיים אחרי חצי שנה בערך, ושוב התחלתי להיזכר בקולר. פתאום שוב דיברנו על לחזור, ואפילו על לנסות משהו אחר – פחות נטו בדס"מ ויותר אהבה. כל רגע הזכיר לי את הקולר. הרגשתי שזה הרגע שאולי היה חרא עד עכשיו, אבל מעכשיו יהיה טוב, וזה יהיה סוף טוב למשמעות מספר 2.
טעיתי. היינו אמורים להיפגש לדבר על הכול, והיא דחתה אותי במשך שבועיים. אחרי שבועיים היא אמרה שאני חופר ולא אכפת לי ממנה, וחסמה אותי. עד שהתגברתי עליה, פתאום נפתח לי הכול שוב. הייתי מושבת איזה חודש; זה היה גם בשלב שבו הייתי צריך לתפקד, וזה פגע בי והשפיע עליי עד עכשיו. קשה לי לתת אמון מאז.