|
|
|
אחת שאהבה לרקוד
ואחת שאהבה לשיר עם
מוזיקת רוק ברקע
אחת שידעה לבשל אוכל
שהיה גורם לכולם לחייך
ואחרת שהייתה יכולה לצחוק
כך משום מקום, לפתע
עוד אחת מצטרפת, אוחזת בתינוקתה
ועוד אחת ועוד אחת, עם פניהן היפיפיות
שחיוכן הקסום מאיר את העלטה
אני מפסיקה לספור ופורצת בבכי תמרורים
כי תשע עשרה נשים נרצחו
מאז תחילת שנת אלפיים ועשרים
סימן אדמדם
סגלגל
על השד
סימן קטן, לא משמעותי
אבל חשוב ומיוחד
וזה טיפשי
לאהוב סימן כל כך
ננסי
אבל זה הסימן שהשארת
על השד
שלי
שמש שוקעת מאחורי אופק קדום
ירח עולה מהים
משחקי אור וצל בין אצבעות ההר
שקט ירד על העולם
לילה דומם בצל האלוהים
קדום ועתיק, על זמני
ילדים ישנים, הורים מחבקים
היחידה שערה זו אני
לפעמים, כשעצוב לי
וגם סתם כך, כששמח, אני רוצה חיבוק - חיבוק כיפי כזה, עוטף
ועכשיו אני חושבת על אנשים כמוני, שרוצים גם הם חיבוק
או אפילו לא רוצים, וצריכים חיבוק
אני רוצה לבקר את כולם, ולחבק אותם כמו שצריך
חיבוק טוב, מחמם, עוטף - משהו שאולי יצליח לרפא קצת, לאחות את הסדקים והשברים בלב שלהם
אני רוצה לחבק אותם עד שהכל יעבור, עד שכל הכאב והעצב יישטפו מהם, יימסו בחיבוק אמיתי ונכון
אני רוצה שכל העצב ייעלם, אני רוצה לתת לכולם שינה שלווה ורגועה, שינה ללא חלומות וללא סיוטים, כמו אחרי מנה טובה של מורפיום
אז לכל אלו שצריכים וצריכות חיבוק, ולא משנה מה הגיל, המגדר, המין, המקום או המצב, קבלו חיבוק ארוך ממני
אחת שלמרות גילה הצעיר יודעת שלפעמים חיבוק יכול להחזיק אותנו בחיים לעוד לילה אחד, לעוד שעה אחת, עד שיתבהר בחוץ
כבשים צחורות
משחקות עם הקרניים
כחול אפור בהיר
רך כמו מים
ירוק בתוך חום
מלבלב למרות החורף
השחון
תקווה ואכזבה
מתפתלות ביניהן בקצב התוף
והקצב מאיץ והן איתו
מאבק דומם
על הלב שלי
ואז נשיקה
והתקווה ניצחה
אבל האכזבה אורבת לה
בחשיכה
מחכה לספק, לחשש, לחוסר ביטחון
תאכל את התקווה עד פירור אחרון
אך אולי הפעם
אתן לתקווה לנצח
אולי
(נכתב לפני חודשים רבים, בחיים אחרים, על אהבות נעורים)
צריכה את זה חזק
צריכה את זה פרוע
צריכה את זה פראי, ייצרי וקדמוני
צריכה את זה עכשיו
צריכה את זה צמוד
צריכה את זה בוער, רגשי, כמוני
צריכה את זה כל הזמן
ולא רק ברגעים גנובים
צריכה את זה בכל מקום
ולא רק בחדרי חדרים
צריכה לצרוח, להשתולל, להתפתל
צריכה להיות מוחזקת, בכוח,
מוכנעת בפראיות זהה לשלי
ואחרי שכל האש תשכך, לחזור להיות קטנה וחמודה ומנומסת, עם המבטא הבריטי והעיניים הגדולות ולקרוא לך דאדי כמו שאני הכי אוהבת והכי רוצה
יש בזה משהו מיוחד
ברגע הזה
איבוד השליטה המוחלט
הכאב הזה
כאילו אני הולכת להיקרע
ואז המילים האלו
"תכילי אותי"
ואני חייבת לשחרר
חייבת להרפות
לנשום לתוך הכאב
ואז, בשביל לרצות אותו
להרים את האגן מעט
לתת לו להיכנס עד הסוף
להכיל אותו, את הכאב הזה
ולאפשר לו להתמקם בנוחות
רגע לפני שהוא יחזיק
את המותניים שלי
וידפוק אותי חזק, מהר
כמו שאני אוהבת
אני עומדת ערומה, מתבוננת מהצד באדון שלי מדבר עם שאר האדונים והמלכות
מחכה, לא כל כך בסבלנות, שיקראו לי ואוכל להיות מרכז תשומת הלב כמו שאני אוהבת
"בואי אליי, קטנה" אני שומעת אותו קורא לי, והאינסטינקט הראשוני הוא לבוא מייד - אבל אז הבראטית נכנסת לפעולה, וחיוך ממזרי נסוך על פניי "I don't think so, sir" אני אומרת, צחקוק מאיים לפרוץ
הוא נועץ בי את עיניו, הבטחה לעונש חמור מתהווה בהן, אבל הבראטית לא נכנעת
"אני לא מבקש פעמיים..." הוא אומר, ועיני כולם ננעצות בי כמו שרציתי
אני חצויה - הצד הלוגי מפציר בי להתנצל ולרצות את אדוני, לנשק לו את הרגליים ולהתחנן לרחמים
הצד המרדני מצחקק בחשש ובהנאה, נהנה מהאיום בעיניו שמשפדות אותה
לבסוף אני נכנעת מול העיניים הצופות בי ומתקרבת לאדוני, ראשי מושפל ועיניי מתרוצצות על הרצפה, סומק עולה בלחיי
אני יושבת על ברכיי מולו, במקומי, ומחכה לעונש שיגיע, והוא לא מאחר לבוא.
הוא מוחא כף, אני מתמהמהת שנייה ואז מייד מתקמקת בתנוחה שמחיאת הכף מסמנת - childpose - אני על הברכיים, הגוף מקופל מעליהן, הראש נושק לרצפה, הידיים מתוחות קדימה
הוא קם, מזיז את הכיסא שלו מהדרך, ואני שומעת אותו אומר "היא שלכם, וכדאי מאוד שהיא תהיה טובה" הוא אומר, מכוון את מילותיו אליי
אחרי כמה שניות מישהו מושך לי בשיער, מושך אותי למעלה, למפשעה שלו - אני מהססת, אני לא רגילה לגעת ולענג אחרים, רק את האדון שלי
ההיסוס לא מתקבל בברכה, והצלפה בגב שלי קורעת ממני צרחת כאב, בעיקר מההפתעה
עוד הצלפה מגיעה לפני שאני מתעשתת ומקבלת את התפקיד החדש שלי בלי להתנגד - חור. שלושה, למען האמת
אני מועברת מיד ליד, נחדרת ומוצלפת
מרימים אותי וקושרים אותי באויר, מפוסקת ובלי יכולת לזוז, וחודרים אליי שוב ושוב, בלי רחמים
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אני לא זוכרת בכמה תנוחות מיקמו אותי
אני יודעת שאדוני נתן להם רשות להזריע רק בפה, ואני יודעת שבלעתי כמו ילדה טובה
אני לא יודעת מתי התחלתי לבכות, ואני לא יודעת אם זה היה מכאב, מעונג, מכניעה או מהלם של החושים
אני יודעת שבסוף, כשהתירו אותי מכל החבלים, וכל הידיים ליטפו אותי בעדינות, ואמרו לי מילים רכות ומפרגנות, התרפקתי על אדוני ושחררתי את כל הדמעות שעוד נשארו בי, מורחת איפור, זיעה ונזלת על החולצה היפה שלו
אני יודעת שהוא הרים אותי, כי ידע שלא אוכל ללכת, ורחץ אותי בעדינות
ובסוף, כשהניח אותי על המיטה הרכה וכיסה אותי בשמיכות עבות, כשאימץ אותי לחזהו והרגיע את היפחות העקשניות שעדיין טלטלו אותי, אני יודעת שזו הייתה החוויה הכי מדהימה שעברתי בחיי
היי! זו הפעם הראשונה שאני כותבת משהו בסגנון יותר ארוך ומפורט, מוזמנים.ות להשאיר ביקורת והצעות לשיפור! ☺️
היא הולכת מהר במורד הרחוב, העקבים שלה נוקשים. היא תמיד הולכת מהר, ועכשיו, כשהיא מאחרת, היא כמעט התעופפה על הרגליים שלה, חצאית שמלתה כמעט חושפת את האוצרות מתחתיה.
היא עומדת מול השער שעליו כתוב '56', מהוססת משהו. הבית יפה, סגנון אירופאי כפרי, עץ כהה וחצר מהממת. היא לא התמהמהה ונכנסה בעד השער החורק, נקשה על הדלת, נשימתה קצרה ומהירה מהספק ריצה ספק הליכה שעשתה עד לדלת הזו מתחנת האוטובוס.
הדלת נפתחה והוא עמד מולה, גבוה ממנה בכמעט חצי מטר, עיניו רעבות אליה. היא חייכה וצחקקה, מלאת עונג לראותו אחרי שבועות שלא. הוא אימץ אותה אליו לרגעון קצרצר ואז הכניס אותה פנימה, עמד מאחוריה ונקש באצבעותיו - היא מייד ירדה לברכיה, כמו שאימן אותה - ידיים מאחורי הגב כאשר כל יד אוחזת במרפק השני. הוא התכופף וקשר עליה כיסוי עיניים - היא התפתלה מעונג, היא אהבה הפתעות. צעדיו התרחקו ממנה והיא נשארה במקומה, ברכיה כואבות מהרצפה הקשה. נקישות עקביו סימנו לה שהוא חוזר, והיא שמעה קרקושים ודנדונים של משהו - היא נשכה את שפתה בחיוך, מגורה יותר מרגע לרגע.
"קומי"
היא קמה, ידיה עדיין מאחורי גבה, והוא דחף אותה קלות עד שהלכה למרכז החדר. רוכסן השמלה נפתח והיא עמדה מולו בעירום, המזגן קירר את זיעתה וכעת הייתה מכוסה עור ברווז. "קר לך?" היא הנהנה. ידיה נקשרו מעליה לאונקל שהיה נעוץ בתקרה, והיא הייתה חשופה מולו, מתוחה מולו, בלי אפשרות להחביא את עצמה.
הוא ליטף את פטמותיה שהתקשו בקור, צבט אותן וחייך כשאנחת עונג נפלטה ממנה והמשיך ללטף בעדינות את עורה הלבן, הרך, שהיא מרחה בקרמים ובשמנים על מנת שיהיה מושלם ברכותו. היא התמסרה למגע והתרככה, התמסרה לחבלים שלקחו ממנה את ידיה.
"איחרת, בעשר דקות" אמר, ידו התרחקה ממנה בפתאומיות. "אני מצטערת, האוטובוס התעכב בד-" הסטירה השתיקה אותה, קולה החד הדהד בחדר. היא הייתה בהלם מהמכה הפתאומית, מהאווירה שהשתנתה לפתע. "אמרת פעם שאת אוהבת לקרוא, נכון?" שאל, קולו רך כמקודם
"כ - כן אדוני, אני אוהבת לקרוא" אמרה, מנסה להתכווץ ולהגן על פניה מעוד מכה
"פנטזיה?" שואל, והתחיל לחוג סביבה, להעביר ידיו כאילו באקראיות עליה, מרטיט ומגרה אותה
"כן אדוני, בין היתר" היא לוחשת, מתמסרת יותר ויותר למגע הקליל שלו, שוכחת מהסטירה המצלצלת
"מה שם הסדרה המפורסמת של ג'ורג' ר'ר' מרטין?" הוא שואל, קולו קשיח ובוחן למרות שיצא בלחישה
"שיר של אש וקרח, אדוני" היא לוחשת אחרי רגע של מחשבה "הכתיבה של מרטין פשוט מייגעת ומכבידה" רצתה להוסיף, אבל בלמה את פיה.
"ומה את חושבת שזה אומר לגבינו?" הוא שואל, קולו מחוייך והיא ידעה שחיוך זדוני עומד על שפתיו
פתאום היא נזכרה בנרות שראתה בחטף כשהוכנסה לבית
"הו, אני מקווה שאני טועה במה שאני חושבת, אדוני" הלוואי שאני צודקת!!! היא חושבת, ההתרגשות בשיאה והיא התחילה להרגיש רטיבות בין ירכיה
"את מוכנה?" הוא שואל, הסיר את כיסוי העיניים לרגע בשביל להסתכל בעיניה הזהובות, לראות את כל רגשותיה פרושים בפניו
"כן, אדוני"
הוא חייך את חיוכו וכיסה את עיניה בחזרה
"אנחנו מתחילים"
יש לה אחיינית בת 3
קטנטונת
היא אוהבת אותה כל כך
והיא שומרת עליה מכל פגע
יש לה חתולה
קטנטונת
היא אוהבת אותה כל כך
ומבלה איתה כל רגע
יש לה הרגל מגונה
הרגל שכמעט נפטרה ממנו (היהי, משחק מילים)
לצייר על העור שלה
עם להב של סכין
היא לא ציירה כבר כמה חודשים
אבל לאחרונה מחשיך בחוץ
ואתמול היא נתקפה דחף יצירתי
לצייר בתער על העור שעדיין מחלים
והיא לא חרטה עמוק, רק על השטח
בודקת כמה לחץ ייקח
עד שהצבע יפרוץ מהקנבס
והיא בכתה, התייפחה בקולה החמים
הנעילה שומרת על המגירות
מפני חתולים וילדים סקרנים
אבל לא מפני נערות חלולות
לא מפני אלו שמציירות עם סכין
