קטנטונת

אני נקודה שחורה 

בחדר צבעוני

אני גוש קטן של אפור 

של עצב חדגוני

הלוואי והייתי 

צבעונית וססגונית 

כמו טווס או חד קרן 

כמו חתולה ג'ינג'ית 

הלוואי והרגשתי 

היכן אני מתחילה 

ונגמרת 

אני כולי מרוחה, 

מטושטשת, 

לא מוגמרת. 

כמו יצירה שהושחתה

או קטסטרופה אחרת

כמו מריחת מכחול 

לא מתוכננת

הלוואי והייתי פשוט…

נעלמת.

שונאת את המונח הזה, אבל מה לעשות...

כשהייתי ילדה הייתי רזונת, קטנטנה

אבל לא כולם נשארים ילדים, וגנטיקה וכל השיט הזה

אז גדלתי קצת - בבטן, בחזה, בישבן (כיתה ד', כן? בעיקר הורמונים)

בבית אכלנו בריא, ממש בריא. לא אורז ולא פסטה, לא ממתקים ולא חטיפים. לא מעדנים, לא משקאות קלים, לא מיצים, לא תפוחי אדמה ולא בשר מעובד. לא סוכר לבן. לא עוגות ולא עוגיות. בריא. עדשים וקטניות וקינואה וירקות בתנור וסלטים ואורגני וכל השיט הזה. 

וההורים לא אהבו את זה שבכל זאת לא הייתי רזה. אז הם התחילו לטפטף - תעשי ספורט, למה את אוכלת כל כך הרבה, אנחנו משפחה של שמנים, את נראית כמו נהג משאית עם הבטן הזאת,... וזה חלחל. אמא שלי רשמה אותי, ילדה בכיתה ה', לתוכנית הרזיה. (הייתי 1.47 ושקלתי 70) (היום יש לי אותם נתונים בערך - 1.47 ו68.5) 

וזה דופק את השכל. פאק, זה מזיין אותו לחלוטין. את כל ההערכה העצמית, את כל הביטחון, את כל תפיסת היופי של עצמך, של הסובבים אותך. זה דופק, שורט, מחרב. 

אז שנאתי את עצמי. ממש שנאתי. והייתי אכולת קנאה כשראיתי את חברות שלי, שעדיין לא קיבלו מחזור, הרזות והיפות האלה. קיבלתי מחזור בגיל 10. הן, רובן, בגיל 15. התפתחתי מוקדם, ואכלתי כל כך הרבה חרא מזה. 

וניסיתי לעשות כושר, וניסיתי דיאטות. ולא הצלחתי. ואז, לפני כמה חודשים, הייתה לי דלקת בקיבה - בחילות, הקאות, לא אכלתי כמה ימים. וירדתי 3 קילו. ואז הבנתי שזה לא כל כך קשה לא לאכול - אז לא אכלתי. והייתי עושה צומות של ימים, שהייתי רק שותה מים, והייתי אולי אוכלת סלט קטן בבוקר. 

ירדתי 12 קילו בחודשיים. 

עבד, סוף סוף. בשיא של ההרעבה שקלתי 58 קילו. ואז ההורים דאגו - פתאום זה משפיע, המילים וההרס שהם טפטפו לאורך השנים. אז הכניסו אותי לדיאטה מיוחדת, והכריחו אותי לאכול. ועשיתי ספורט, אז עליתי בהדרגה ל66.

עכשיו אני נעה על הטווח הזה - 66, 68, 64,... ומה הפואנטה? אל תגידו לילדים שלכם לרדת במשקל. לא בצורה ישירה. לא בלי להוות דוגמה ולקחת חלק איתם בירידה הזו.

תחנכו לאהבה של הגוף שלכם, שלכן, כי פאק איט - לא כולם אותו דבר, ורזון זה לא הסטנדרט, וזה לא הממוצע וזה לא המטרה.

תנו לעצמכם.ן חמלה. וקבלה. וחיבוק ענקי.

אני לומדת לאהוב את עצמי אחרי הרבה מאוד זמן של תיעוב. אל תעשו את זה לילדים/אחיינים/וואטאבר שלכם.ן. ילדים זוכרים. הם מרגישים, וקולטים, והם נבונים. אל תפגעו בהם עם מילים לא רגישות.

תמיד הייתי תלמידה טובה 

מצטיינת שכבתית, אהובת המורים 

התלמידה שאוהבים

הצייתנית, המנומסת

עם מבטא בריטי גם בעברית, עם רגליים מקופלות וגוו זקוף

עם עיניים סקרניות ושאלות חקרניות

אני עכשיו על הרכבת, והחצאית הקצרה שלי מתרוממת

אני מרגישה את הישבן שלי, שמכוסה בקושי על ידי חוטיני זעיר, מתחכך עם המושב

עניבה כחולה, חולצה כחולה מכופתרת

ועקבים, לא לשכוח

השנה, בניגוד לשנים קודמות, אני אהיה התלמידה הכי זנותית בשכבה

ואלוהים יודע כמה אני מתחננת לעונש 

All of a sudden its harder

To eat, to go outside, to shower

It's harder to look at myself in the mirror

Harder to talk to them, to everyone

I just want to go to sleep forever, but whenever I do I have nightmares and I wake up crying

I wish I could be happy all the time, and it terrifies me that the sun is setting

It's getting darker, and the monsters are waking up

And I'm afraid you'll have to hide the knives, because I have an annoying habit of destroying  my white skin

גבעות חיוורות, לבנבנות וחלקות

מדרון רך אחריהן

עור חיוור ולבן, רך ומשיי למגע אחרי מקלחת

השיער שלה, לח ומדיף ניחוח לבנדר, מרטיב את המזרן ואת הכרית

היא שוכבת על הבטן, ישבנה זקור באוויר, ידה הימנית נלחצת לרטיבות הריחנית שלה

ידה השמאלית מטיילת, אוחזת וצובטת את פטמות השד השמאלי

גופה רועד, רוטט, שריריה מתכווצים ומוכנים לפורקן 

כשהוא מגיע היא גונחת, נאנקת, משחררת קולות קדמוניים וחייתיים לאוויר חדרה שמתמלא בניחוח תשוקתה, ניחוח העונג הצרוף שלה

היא מלטפת את הרטיבות, את הדגדגן והשפתיים החיצוניות, אצבע אחת חודרת בעדינות לתוכה

אצבע שנייה מצטרפת, וקצת לוחץ

היא לא נחדרה כבר יותר משלושה שבועות וכולה הדוקה וצפופה

היא מוציאה את האצבעות בעדינות ומלקקת אותן בתאווה, מוצצת, דוחפת לגרון (צריך לתרגל את רפלקס ההקאה)

כשהיא מתעייפת היא מרפה את שריריה, מגרגרת מעונג, ידה צונחת על בטנה וידה השמאלית ממשיכה ללטף בהיסח דעת את שדיה

אוף, כמה שהיא רוצה כרבול טוב עכשיו 

אני שוכבת על הצד, על השולחן/מיטה שלה

היא שמה כפפות שחורות, ומכינה את כל הערכה מאחוריי

אני בוהה לקיר, שומעת אותה מתארגנת, לא מעיזה לצאת מהתנוחה

"מתחילות - את מוכנה?" היא שואלת

אני מהנהנת, הלחץ שלפני כבר משתלט עליי, כבר רוצה לסיים עם זה

רטט, יד נלחצת, ואני אוחזת חזק במסגרת השולחן כשהמחט נוגעת בעור

הכאב משתלט על כל המחשבות, מעסיק אותי, וכל תשומת הלב מתמקדת בו

אני נושמת, עמוק עמוק, מתמקדת בדברים אחרים

קצות האצבעות שלי, או השדיים מתחת לחולצה הצמודה, בקולות האנשים סביבי ובתחושת היד שלה שנלחצת לעורי

מנגבת, מורחת ווזלין, ממשיכה עם הכאב

פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, לנשום לתוך הכאב, להכיל אותו

מנגבת, מורחת עוד ווזלין, ממשיכה

אחרי חצי שעה זה נגמר - והקעקוע החדש שלי מתנוסס בגאווה על הקרסול

חתולה שמלקקת את כפתה, בראשי היא מתנקה אחרי שזללה מנת שמנת דשנה

עוד אחד לאוסף, עוד ציור לעורי החלק, לקנבס שלי 

טוב לה, ממש טוב לה

אבל לפעמים, רגע אחרי שהוא מתנתק, היא שוכחת לסגור את החלונות

והן נכנסות פנימה, החרדות והתהיות

חרדת נטישה וצורך לרצות, שנאה עצמית וטראומות עתיקות, כל השדים והרוחות, מסתחררים סביבה בסערת רגשות

שאלות, כל כך הרבה שאלות, תהיות ומחשבות, שהיא רוצה להעלות

אבל מה אם הוא יכעס, או יבין שהיא לא כל כך בוגרת ומבינה כמו שהיא רוצה שיחשוב? מה אם הוא יוותר עליה, יתייאש ממנה, או ייסוג?

והיא, אני, לא מסוגלת להכיל את הסערה

וכנראה שגם אם אחשוף בפניו, בפנייך, זה ייגמר רע

אז אמשיך לנשוך את לשוני, ולחייך לך מבעד לחלון

כאילו שאין סערה בתוכי, והכל יראה בסדר עד שאסגור את הוילון 

נושמת עמוק

פורמת חוטי סאטן שחורים

מצמידה לגוף, מנסה לסגור בכוח

קשה לשים מחוך לבד

מכניסה את כל הבטן פנימה, דוחפת ולשה את הבשר הלבן, החלק, לתוך המעטפת שחורה, הקשיחה

מעולם לא שנאתי את הגוף שלי כל כך, את השומן, את הבטן הלא משנה כמה אתאמן תמיד תישאר כזו - לבנה, רכה, כמו רכיכה או רימה מגעילה

מצליחה לסגור את כל הכפתורים, תופסת בחוטי הסרטן ומושכת ומושכת

הוא עדיין לא לגמרי סגור מאחור, ולא הדוק ויפה כמו שרציתי

אבל כשחוטים נקשרים אני מרגישה טוב

כבר לא צריך להכניס את הבטן, או לבכות אחרי כל ארוחה, או לרצות להקיא כשאני מרגישה שבעה

ובסוף היום אני צריכה להוריד את השלד החיצוני השחור, ולתת לאוויר למלא את הריאות שלי עד הסוף

ולשנוא, לתעב, את הגוף הזה, עד שמישהו יבוא ויאהב אותו, יאהב כל כך עד שאוכל לאהוב בעצמי

את עצמי 

כמעט שלוש שעות עד שהגיעה לביתה 

כבר בדרך היא ראתה רמזים של אדום וסגול על שדייה הלבנות, רמזים שגרמו לה להסמיק ממבוכה ועונג 

עכשיו היא מול המראה, בוחנת את גופה העירום, מעבירה את ידיה על קימוריה

היום לא היה ארוך, אבל משהו בעולמה השתנה

התמוטט או נבנה? נסדק או התאחה?

היא לא יודעת, אבל היא גם לא מפסיקה להעביר את אצבעותיה על סימני החבל האדומים סביב שדיה, סימני האצבעות על ישבנה העגלגל, סימני האחיזה על אמותיה 

הספירלות האדומות - סגולות הזכירו לה צדפים, או פסיפס, נקודות נקודות, במגוון צבעים של גירוי, שיצרו תבנית שהרעידה את מיתריה 

סוף סוף, אחרי מה שנדמה כנצח, היא מרגישה שהיא יכולה להגיד לו את המילה הזו, בכל המשמעות שלה 

אדוני. 

אני בת 18

כן, אני יודעת, ממש ילדה.

אבל ילדים בגילי לא חושבים על מה שאני חושבת, לא רוצים להיות קשורים למוט פלדה

ילדים בגילי רק רוצים סקס, לגמור מהר ולהתראות, לא חושבים על העונג בלהיות מסומנת באדום משוט

ילדים בגילי חושבים שהפרשי גילאים זה לא ראוי, אבל איך בדיוק אני אמורה לרצות להיות עם מישהו שרק הפורקן שלו רצוי?

אז כן, אני ילדה, אבל אני יודעת מה אני רוצה

אני רוצה להתחצף, ולשחק אותה תמימה

ולחשוב חמישה מהלכים קדימה, באותה נשימה

ולדבר במילים פשוטות, לענות בחיוב או בשלילה

כשבראש שלי יש שלוש שפות שונות, שלוש אופציות שונות לאותה מילה

אני בוגרת לגילי, ולא, זו לא אמירה ילדותית

בואו, השוו אותי לנערה בת 18 טיפוסית