קטנטונת

יש לי חשק עז ללכת לבר, להתפשט ולהגיד לכולם - "תעשו מה שבא לכם, איך שבא לכם, כמה שבא לכם, באיזה חור שבא לכם" 

כשקייט אוהבת את עצמה 

היא משתעשעת במחשבה שהיא אלה

עם עיניה הזהובות, הסקרניות והנבונות

מתבוננת סביבה בשקט, נוכחותה מורגשת

גם בלי צעקות והצגות מיותרות

היא מחייכת קלות, נהנית מתשומת הלב

יודעת שכל הגברים בחדר מסתכלים עליה

כשקייט אוהבת את עצמה 

היא אוהבת לחשוב על עצמה מהצד

על מיניותה המתפרצת 

על שדייה הלחוצים בחולצה הקצרצרה

על שפתיה האדמדמות על פיית בקבוק בירה

על לשונה המחליקה עליהן, מלקקת טיפות סוררות

על ישבניה שמציצים מתחת לשורטס הקצרצר

מקפצצים עם כל תנועת מותן, עם צלילי המוזיקה

כשקייט אוהבת את עצמה

היא אלה מינית ופראית 

משולחת רסן, מרדנית וקדמונית

עם עיניים בוערות 

ולשון עוקצנית וחכמה

שכולם רואים אותה, חושקים בה

או שונאים אותה

אבל אני צריכה אותך עכשיו, לא מחר או מחרתיים

אני צריכה אותך עכשיו, כי עכשיו אני עצובה ורטובות העיניים

אני צריכה אותך, וזה לא משהו שקל להגיד בקול

וצריכה אותך עכשיו כי כרגע על כתפיי מכביד העול

וזה לא משנה לחושך, שמחר או מחרתיים נהיה ביחד

הוחשך כאן, עכשיו, משתרע פרא וכאבו דוקר בי, חד

אז אני עכשיו כועסת, מאוכזבת, מתוסכלת ועצובה 

כי עכשיו אני צריכה, צורך כמעט קיומי, לאהבה 

והמילים, כמו פלסטר זעיר על שמשה מנופצת

גורמות לי לבכות בתחושה שעזבתני, ננטשת

מה היית עושה לי, אם הייתי לידך עכשיו?

אם היינו לבד בחדר, באיזה מושב מבודד, הרחק מכל איש?

אם הייתי ערומה, פרט לתלבושת ורודה שעוטפת אותי כמו מתנה?

מה היית עושה לי, אם הייתי מעפעפת לך בעיניי האיילה הגדולות שלי, מכווצת, עדיין מתביישת בגוף שלי?

היית מסיט את הידיים, חושף אותי במערומיי, מראה לי כמה אתה אוהב את הגוף הזה, אפילו שאני לא?

מה היית עושה לי, אם היה לנו יום שלם ביחד? יומיים? שבוע?

אם היית יכול לתת לי הכל, את כל כולך, ולא רק חלקיקים?

מה היית עושה לי, אם היית רואה את הקנאה והכאב שיש בי, שאני מסתירה ממך? היית כועס, מאוכזב, מתנתק?

היית מאמץ אותי לחזה שלך, ומלטף לי את הראש ברוך, ואומר לי את המילים שיתקנו את הכל, את המילים שאני רוצה לשמוע?

מה היית עושה לי אם הייתי בורחת פתאום, נעלמת, מסתגרת, לא חוזרת?

היית נאנח בהקלה, שסוף סוף קיבלת חופש?

היית רודף אחריי?

היית מאוכזב, ופולט קול וויתור, ועובר - לדברייך - לאופציות הרבות שיש לך?

היא בדיוק סיימה יום עבודה בחווה

השמיים התערבלו מעליה באפור כל היום, מאיימים לשטוף אותה ואת החווה במבול בקנה מידה תנ"כי

יום ההולדת שלה התקרב והיא העסיקה את עצמה במה שאדונה תכנן עבורה (כמובן שהיא שאלה אותו, וכמובן שהוא ענה בשתיקה וחיוך ממזרי).

למרות מזג האוויר הסתווי היא הזיעה כמו שצריך אחרי חפירת תעלות והיאבקות עם כמה שיחים עקשניים שצמחו בערוגת הארטישוק, ורק ייחלה למקלחת ראויה לשמה ולהתכרבל מול ספר שירדים אותה, עטופה כמו גולם בשמיכה

היא בדקה את הטלפון - וליבה פרפר למראה הודעה ממנו - "סעי לרמת ישי, יש רשימת דברים שאת צריכה ליום חמישי" היא נשפה במורת רוח - "עכשיו?" שאלה, מקווה שייתן לה מנוס, "מה את חושבת?" אוף.

היא עמדה בתחנת האוטובוס על הכביש הראשי, עם עוד כמה חבר'ה מהמושב, מייחלת לטרמפ ממישהו ידידותי מהעמק - בכל זאת, רמת ישי היא מוקד העלייה לרגל של כל המושבניקים והקיבוצניקים, ואכן, אחרי כמה דקות, ג'יפ טויוטה כהה נעצר ובחלון התגלה גבר מחויך - "צריכה טרמפ? אני מגיע לרמת ישי" - פאקינג מושלם. היא פתחה את הדלת למושב הנוסע כשמישהו תפס אותה בעורף - אחד מהגברים שעמד איתה בתחנה. היא נאחזה בבהלה, ניסתה להוריד את ידו ממנה, צעקה כשידיים נוספות אחזו בה, בידיה, לקחו ממנה את יכולת התנועה

היא הורמה למושב האחורי, ידיה ורגליה נכפתו בחבלים, פיה נחסם ועיניה כוסו, 

היא שמעה אותם, שלושה חוץ מהנהג, נכנסים לרכב ואת המכונית יוצאת לדרך

היא לא פראיירית, והיא התפתלה מחוץ לחבלים, נאבקה כמו חתולת בר פראית, עד שהמכונית נעצרה בחריקת בלמים. עיניה עדיין היו מכוסות והיא צרחה לתוך הסמרטוט שבפיה כשהיא נמשכת משיער מחוץ לרכב, נגררת ומובלת לתא המטען

"הוא אמר שתעשי צרות, הוא לא הגזים בכלל" אמר הנהג, קולו היה עדיין מחויך כשהוא זרק אותה פנימה

מישהו תפס אותה והשכיב אותה על הבטן, התיישב על הגב שלה והחזיק לה את הידיים כשהדלת נטרקה, כולאת אותה בחלל הקטן.

היא ניסתה להיאבק, ניסיתה להוריד ממנה את המשקל שלו, הוציאה את כל כוחה במאבק האבוד הזה, ולאט לאט נחלשה כשההבנה, האימה, מחלחלת לעצמותיה - חטפו אותה.

הגבולות היטשטשו מזמן

התחומים שלי כבר התמזגו 

עם הריק הלבן

צללים שחורים משחקים שם, 

בגבולות המרוחים

בקצה ישותי 

קולות מעורבים מתלחששים 

שם

באזור הדמדומים 

הלבן

אנסה לתאר לך 

מה אני מרגישה לידך 

כאילו בלעתי ארגז של פרפרים 

שמדגדגים לי את הקרביים

או אולי אבקת פיות קסומה 

שגורמת לי לא לחשוב פעמיים 

זה אפילו מרגיש לפעמים 

כמו לעוף עד השמיים 

או לנוח, רכה כנוצה, 

על ענן או שניים  

מרגיש כאילו החיוך לא יכול 

לצאת לי מהעיניים 

וכשאתה נוגע בי 

ההרגשה מכפילה עצמה כפליים 

ושרירי קורסים כמו בובה על חוטים 

כשאתה מעביר בשערי את הידיים 

ואני לא יכולה לעצור בעצמי 

כשאתה מניח  עליי את השפתיים 

*היתרון בbpd זה שאחרי הירידה הגדולה מגיעה הקפיצה המטורפת אז - היי, אני קייט ואני מרגישה ששתיתי 478 כוסות קפה שחור *

*אני. זונת. צומי.*

זה הכי קשה כשזה משום מקום 

והלוואי שהייתי כותבת על אנאלי

אבל נגזר עליכם לקרוא משהו אחר היום 

משהו נורא ואיום שקרה לי 

הגעתי, בדרכים לא דרכים

לקיבוץ אי שם בדרום הערבה 

ולדאבוני שכחתי משהו אצל ההורים 

וחסרונו את כל האושר שלי כיבה 

ולפתע החושך פרץ מכל הסדקים 

 (למזלי הייתי בחדר שקט ומלא כרים רכים) 

והתקף חרדה את גופי, באכזריות, תקף

אז לקחתי כרית ולפניי הצמדתיה בחטף

וצרחתי ובכיתי, כשההתקף בשיאו פרח 

ורעדתי בלי שליטה, ונחנקתי מהכר הלח

ובסוף, אחרי נצח של בכי לכרית העתיקה 

רק רציתי שמישהו מיוחד ילטפני וייתן לי נשיקה 

אז אני מצטערת, על שיר מייגע וחסר פואנטה כזה 

אבל לפחות יש בו חרוזים, והצלחתי להוסיף צבע לכאב הזה

ואם כבר התקף חרדה אז בחדר מלא בכריות, בלי צחוק

ובפעם הבאה, הלוואי, אצרח לתוך כרית מגורם יותר... עמוק