קטנטונת

דמיין לעצמך 

קרניים זהובות של בוקר 

מסתננות בין התריסים 

היא מתהפכת במיטה,

מגולגלת בשמיכה, 

מאושרת כחתלתולה 

משתזפת בשמש הקיץ 

אתה לידה

דמייני לעצמך 

אצבעותיו הארוכות 

פורטות בהיסח דעת

 על מיתרים מנוסים

המנגינה מוכרת 

מושכת אותך לערות  

את לא פוקחת עיניים 

בשביל שלא יפסיק לנגן 

דמיין לעצמך 

היא מתעוררת לאט,

חיוך עולה על שפתיה 

למרות שהיא מנסה 

להעמיד פני ישנה 

אתה חושב לעצמך 

איזה שיר יגרום לה לשיר 

ומחייך כשאתה חושב על התשובה 

דמייני לעצמך

את פוקחת עיניים 

ורואה אותו, לידך

שערו נופל על פניו,

 עיניו נעולות, נעוצות 

במשהו שגורם לו לחייך 

ידיו עדיין פורטות על הבס 

והמנגינה משתנה לפתע 

למשהו עדין יותר, רך 

עיניהם הצטלבו

והיא חייכה, מופתעת 

מהסומק שעלה בלחייה 

הוא מגחך בשקט, 

מושיט את ידו אליה 

היא מנשקת אותה 

דמיינו לכם, בוקר מושלם כזה. 

זה היה נצח 

או אולי שנה 

היה קר, כפור צורב, חודר לעצמות ונושך את הבשר 

היא הייתה לבד 

הכל שקט, כל כך שקט, דממה של קבר 

השלג בולע הכל 

קר ושקט, בודד וכואב וחשוך 

כל כך, כל כך חשוך 

כבר קשה להזיז את הידיים, הבהונות כבר נטרפו, ניצודו בידי חיית הקרח שלא תשבע עד שתאכל את כולה 

היא הייתה נרדמת ומתעוררת לסירוגין, שוקעת בכפור, קופאת לאיטה בעולמה, קבורה תחת מעטה השלג החונק, הקר 

היא חלמה

 חלמה על דבר ששמעה באגדות, בסיפורים - על צבע ואור, על פרחים וחיות, פרפרים וציפורים ואיילות

היא חלמה על זה, ולא הצליחה להיזכר איך קוראים לזה 

היא נאחזה בתקווה שיום אחד, בעתיד, היא תראה את הפלא הזה, את האור, השמש, הפרחים והפרפרים 

מתוך השקט הגיע רעש, רעש לא מוכר 

מעין קולות ריסוק, קולות ניפוץ וגריסה 

היא התעוררה מתרדמתה, הסתכלה מעליה, לחושך, ופתאום אור הציף את עיניה, אור שמש 

ואחרי שהסתגלה היא ראתה פנים, פנים מנומשות וחיוורות, עם עיניים ירוקות וחיוך יפהפה 

היא נזכרה במילה שניקרה במוחה - אביב. הפנים האלה, האישה הזאת שפרצה את החושך האינסופי, שהאירה את העולם - אביב. היא הייתה אביב. 

היא נתנה לה יד, וכשהבינה שהיא לא יכולה לזוז היא עקרה אותה מתוך השלג 

עיניה הוצפו - הכל סביבם פרח, ורק היא הייתה בחלקה מלבנית של שלג 

סביבם היא מה שהיא קראה עליו - אביב, עם פרחים ופרפרים ואיילות ושמש - אבל כל היופי הזה לא השתווה לה. 

הירוק סביבה לא הצליח לחקות את הירוק של עיניה, והיה אפרורי לידו 

השמש שהאירה את העולם הייתה רבע מהשמש שהייתה בה, בעיניים שלה, שהציצה מבעד לנמשים שלה 

הפרפרים שהיו בחוץ לא היו אפילו קרובים לגודל הפרפרים שהיו לה בבטן. 

היא ריחמה פתאום, על אותם מספרי סיפורים וכותבי אגדות, שחשבו שהם יודעים מה זה אביב. הם טעו, ומה שהם ראו היה חיקוי זול של האישה הזו. 

כוח טבע, כוח חיים. היא הייתה החיים עצמם אולי, האור ששווה להילחם עבורו. 

היא הייתה האביב.

אז התבקשתי לכתוב, בפירוט ובאריכות, מה הם הגבולות שניתנו לי, ולמה הם חשובים, מאיפה הם נובעים ומה אני חושבת עליהם 

אז - מותר לי לדבר על עצמי בכל גוף שאני חפצה, ובהחלט לא חובה בגוף שלישי, או לפנות אל עצמי בחור "הרכוש"

אני יכולה לקלל, איך שבא לי וכמה שבא לי, לרבות מצבים, אנשים ואת עצמי

אני ממש ממש לא צריכה להסתכל לאדוני בעיניים 

הגבולות שניתנו לי חשובים כי הכי חשוב שאעשה מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה, וזה חשוב שאהיה מסוגלת לעשות את זה

אני חושבת שהם מצוינים, והולמים נערה מקסימה כמוני, שעושה בדיוק מה שאדונה רוצה בלי להתחצף ולהתלונן!

היא מצחקקת בחשש, עיניה מסתכלות למעלה לפניו. "לא?" הוא שואל, מבטו מעורר דגדוג בין רגליה ובמעמקי בטנה. "לא!" היא אומרת, מנסה לשכנע את עצמה, מבינה שעשתה טעות אבל מסרבת להתנצל.

היא הייתה מרדנית ביותר השבוע, ואפילו עכשיו, בכתיבת הרשומה הזו, היא חושבת על דרכים נוספות להתגרות במזלה.

היא לא מפחדת מעונש, לא. היא אחוזת אימה לגביו, ובצדק, אדונה היה הוגן כלפיה, ולא נתן חנינה לא הוגנת (וממש, ממש לא הגיעה לה חנינה). היא כל כך אוהבת את התחושה הזו, של הפחד והלחץ, הסיפוק והעונג שמתפתלים ביניהם בתוכה, מוציאים צחקוקים פראיים, מעוררים פזיזות ואומץ טיפשי

היא רוצה שהוא יעניש אותה. פאק, היא ממש רוצה. אבל לא עונש שהיא בוחרת - עונש שלו, ורק שלו. היא אוהבת לבכות מהכאב, להתפתל ולצרוח ולהתחנן. היא אוהבת להרגיש שהרוויחה את זה. היא אוהבת לאתגר את עצמה, למרות שלפעמים האתגרים שהוא מנחית עליה... מאתגרים. (אני לא צוחקת, הספרים האלה לא נמצאים בשום מקום, וחיפשתי, באמת שחיפשתי! ועם המענק שבקושי מגרד את ה1000 אין לי כסף לקנות אותםםםםם)

(אם למישהו יש את "חולית 1" או את "9 נסיכים לאמבר" - ומוכן להשאיל אותו - אני מאוד מאוד מאוד מאוד אשמח! אני שומרת על ספרים מאוד טוב) 

פתוחה להצעות 

לתעלולים ומעשי קונדס 

ברוח ליל כל הקדושים המתקרב 

מוזמנות להשאיר רעיונות וכיוונים, מבטיחה לעדכן😉

I get compliments often, and I fucking love it

"you're beautiful"

"you're smart"

"you're perfect"

"you're so sweet and creative"

"your dom is so lucky, he won the lottery"

And then this question comes - "so, what's the catch?"

I'll tell you -

I'm too much. Too happy, too sad, too angry. I am fire - always burning, always lit, always active

Too much. I'm too much. And you're probably saying "huh, I can cope with it". You probably don't.

Because I'm happy and a moment later I'm sad.

I'm confident and in a blink of an eye I'm insecure

I need reassurance. All. The. Time. Constantly

I need attention. Love, hugs, touch, words

Always

Constantly

So that's the catch - I'm just too much

Sorry in advance

קח אותי, קשור אותי, טלטל אותי

בכוח, רק בכוח 

אני רוצה להילחם קצת, להראות מאבק 

אני רוצה להראות לך כמה פראיות יש בי 

תכניע אותי, החזק אותי, מסמר אותי תחתייך 

באגרסיביות, בבקשה אדוני

אני רוצה להתעייף תחת ידייך, להתייאש 

אני רוצה לנסות להוריד אותך מעליי, להיאנק תחת משקלך

תכאיב לי, תבתק אותי, תחדור בלי רחמים 

בבקשה, אני מתחננת, אני צריכה אותך 

אני רוצה לצרוח ולבכות, להתחנן 

אני רוצה להתמסר עד הסוף, להיות שלך באמת ובתמים

אובדן מעולם לא היה זר לי

אבל אנחנו לא חברים 

הוא לא עונה על השאלות שלי, 

שאלות שילדים שואלים

"לאן הוא הלך?" 

"מתי היא תחזור?" 

"למה לפתע בלב הקטן שלי

נוצר חור?" 

הוא לא עונה לי

ועומד בחדר בדממה

ואני כבר לא ילדה אבל עדיין תוהה 

מה קורה לאלו שישנים באדמה 

מה אם יחזרו, יתעוררו מתרדמתם

מה אם יחבקו עוד פעם את בני משפחתם

אולי אז אריח את סבתא בפעם הראשונה 

ואולי אחבק את סבא כמו שעשיתי 

כשהייתי קטנה

והוא לא עונה לי, הבן זונה

והולך לשבור את הלב  לעוד ילדה לא מבינה

אתחיל מההתחלה - אני ואדוני לא נפגשנו שבועיים בערך, ובתוכם הבראטית יצאה ממחבואה והתחצפה בלי גבולות, עברה על כמה כללים ברורים והייתה לא מנומסת. הסיבה השנייה והעיקרית לעונש (-לפי מה שזכור לי, שהוסבר לי ברוב פירוט אתמול, אבל הייתי מרוכזת מידי בכאב בתחת שלי בשביל לשנן את האישומים-) היא שבשבועיים האחרונים הייתי מלאה בשנאה עצמית שצרמה מאוד לאדוני, ולכן היה צריך ללמדני לקח.

אז חזרתי מהקיבוץ שכוח האל בערבה ישירות לתחנת אוטובוס שכוחת אל גם היא בדרום השפלה ומשם אדוני אסף אותי ברוב התחשבות (בלי ציניות). כל הנסיעה הייתי מתוחה וחסרת סבלנות, חששתי מתגובתו על עוד משימה שלא עמדתי בה (הרשימה הולכת ותופחת) והייתי בטוחה שאכזבתי אותו. למען האמת, הייתי בטוחה שזו הפגישה האחרונה שלנו, כי הייתי כישלון נוראי בשבועות האחרונים, ופגעתי בעצמי למרות האיסור המוחלט, ולא עמדתי במשימות די קלות (לכאורה) שנתן לי

התקרבתי לרכב שלו, עם מבט מושפל, עם דמעות בעיניים

והתיישבתי במושב הנוסע, והוא משך אותי לנשיקה עמוקה, הרגשתי את המתח מתחיל להרפות. משם הגענו לחדר השכור, ואחרי שהייתי צריכה ללמוד לנשום עם זין בפה (הייתי צריכה לבקש הדגמה, אבל הישבן האומלל שלי ספג מספיק), נקשרתי למיטה בX, והעונש התחיל.

במילה אחת? קיין. ביותר ממילה אחת? כאב מלובן שחותך את הבשר וחודר לכל עצב באזור. צרחתי, ובכיתי, וכשניסיתי להכיל ולהגיע לסאב ספייס המיוחל לא הצלחתי - הכאב היה קשה מנשוא. מהר מאוד הגענו למילת הביטחון אבל, אויה, הרי יש כאן מלכוד - "המנוחה" שלי הייתה לקבל את הזין של אדוני בחור הצר מבין השלושה.

וזה המשיך - קיין, בכי, צרחות, אפילו כמה קללות (אבוי לה לבושה), מילת ביטחון וחדירה (זיכרוני מטושטש משהו בחלק הזה, אנא סלח לי מראש)

אחרי כן "ניהלנו" שיחה - אני מוצצת, כמו זונה טובה, והוא מדבר. העיקר שאמר "אנחנו צריכים לדבר"

בשיחה, ממנה חששתי יותר מכל, הועלו הקשיים שלי, שאני חווה בקשר ביננו - זה לא קל שהוא נשוי, ורחוק ממני גאוגרפית. ואני לא דופקת חשבון לאף אחד - למרות כל המצקצקים בתגובות שצצים מידי פעם - אבל זה קשה, והתייעצתי עם כמה "כלובאים" אחרים על זה

בסוף "הגענו" להחלטה שאני יכולה לפתוח את הקשר, כפי שידיד הציע בהודעה שאדוני קרא

הקלה? כמובן. פחד? לא יכולה לתאר במילים עד כמה.

עוד קצת בכי, מקלחת ועונש על זה שעוד פעם הייתי מרשעת לעצמי (היי, עדיף לעצמי מאשר לאחרים, נכון?), והפגישה נחתמה

לסיכום - היה מדהים, כואב, מטלטל ומלמד. השיחות בין לבין, תוך כדי ובסוף לימדו אותי כל כך הרבה דברים עלייך, אדוני, ועל זה שאני צריכה להפסיק לחשוש שתנטוש אותי (למרות שזה לא יקרה, ואצטרך עוד כמה שיחות עידוד בשביל להיות בטוחה). תודה, אדוני, אני אוהבת אותך, גם כשקשה לי.