קטנטונת

 

 

איך מעלים gif או סרטון? אני מאותגרת טכנולוגית:(

 

Have a wonderful day!! :) 

 

שמלה ירוקה בהירה, עדינה, דקיקה

צמודה במותניים ומתרחבת לחצאית רחבה ומתנפנפת 

מגפונים קטנים עם עקבים, קלאסיים בעיצובם ופשוטים 

רגליים קצרות מתנדנדות באוויר, כמעט נוגעות ברצפה

שיער קצר ומתולתל, נמשים וגומה בצד אחד 

תמימות וילדותיות בעטיפה יפה 

 

ומוזיקת מטאל כבדה של muse מתפוצצת באוזניות שלה, בניגוד מוחלט להופעתה העדינה

"תתארגני, תיהי מוכנה ליציאה ב17" 

"כן אדוני"

17 -" צאי"

"אדוני, אני לא רואה אותך"

"אני לא שם, קטנה"

"הו?"

גבר יוצא מג'יפ בהמשך הרחוב ומנופף לי

"אדוני, מה זה? מי זה?" 

"תיכנסי למכונית קטנה" 

אני נכנסת בחשש

נוסעים קצת, אני נזכרת באיחור לשאול אותו לשמו

"קראי לי עבד 2" 

"מי הדום שלך?"

"****" 

אני שותקת, שמעתי עליה

נוסעים קצת, שתיקה נבוכה משהו 

הוא נכנס לתחנת דלק על כביש 73 

אני שותקת, נשארת במקומי 

הוא לא יוצא מהרכב, מתקשר "אני בתחנה" 

הדלתות נפתחות, שלושה גברים נכנסים לאוטו 

אני לא מכירה אותם, ומתכווצת במקומי כששניים מתיישבים מצידי 

האחד משמאלי תופס את יד שמאל ושם עליה אזיקון, ולאחר מאבק קצר גם יד ימין מצטרפת לתוך הלולאה מאחורי הגב

אני נאבקת, מסתובבת, בועטת ברגליים ונושכת

האחד משמאלי תופס אותי מהשיער 

זה כואב, ואני נמשכת לישיבה זקופה 

"פה גדול" האחד שמימיני אומר 

אני מרימה אליו גבות, "אני מקשיבה רק לאדוני" 

סטירה מצלצלת 

ועוד אחת

עוד פעם - "פה גדול" 

אני כמעט בוכה עכשיו 

"לא" 

סטירות

אני בוכה עכשיו, כל האיפור היפה שלי נמרח 

הוא מוותר על הדרישות לציות, ועובר לכפייה - האחד משמאלי לוחץ לי על הלסת, מאלץ אןתי לפתוח, בעוד זה מימיני דוחף בד לתוך הפה שלי 

צרחותיי מעומעמות וחסומות כשהם מדביקים דקטייפ איכותי לפה שלי 

אני נלחמת עוד פעם, והפעם הם מסובבים אותי - אני עכשיו שוכבת על הבטן, רגליים אצל הבחור מימין, ראש אצל הבחור משמאל בלי גינוני יתר, הבחור מימין מוריד לי את התחתון וסוטר לי חמש פעמים לכל לחי, בעוד הבחור משמאל סוטר לי ארבע פעמים בלבד

אני צורחת, הן לא עדינים

"תקבלי עוד עשר על כל פעם שאת לא מקשיבה 

עכשיו, שבי כמו ילדה טובה" 

אני מתפתלת לישיבה, לא נותנת לדמעות לצאת, והם מכסים לי את העיניים

הנסיעה ממשיכה, הבחור השלישי עדיין לא הסתובב או הביע מילה 

אחרי נצח אנחנו נעצרים, ואני מובלת מחוץ לרכב, לתוך בניין ומעלה במעלית 

רצפת שיש, אני מזהה לפי צליל הפסיעות 

ממשיכים במסדרון, דפיקה על הדלת וצליל פתיחתה 

קולות משוחחים נשפכים מהפתח, מוזיקה חלשה, מזלגות על צלחות 

מכניסים אותי "על הברכיים" 

אני לא מקשיבה 

הדקטייפ מוסר במשיכה אחת, תולש לי חצי פנים 

"על הברכיים, כלבה" 

"אתה לא אדוני" אני אומרת, קולי אמיץ מהרגשתי 

צחקוק פושט בחדר "היא ממש מתוקה, נכון?" מישהי שואלת 

"חוצפנית" מישהו אחר אומר בחיוך 

"קטנה, את שמעת מה הוא אמר לך" אני שומעת אותו, את אדוני 

אני יורדת לברכיי

"בתור התנצלות על החוסר נימוס שלה אתם תהיו ראשונים שישתמשו בה" אני שומעת אותו אומר 

אני נושכת את לשוני, נזהרת לא להמרות את פיו 

אני נגררת לתוך החדר, ומרגישה חבלים נכרכים סביבי 

אני מונפת באוויר, צווחת בהפתעה כשהבגדים נקרעים ממני, מרגישה ג'ל קר על הישבן ונחדרת על ידי זין לא קטן בכלל

צורחת, כמובן 

ומהר מאוד שמים עליי גאג 

אחרי שהצלחתי להתרגל לדבר הזה עוד חדירה, מלפנים 

אחרי נצח של עונג וכאב מתירים את החבלים ומורידים את הגאג 

במקומו נכנס זין 

ואז ראשי הועבר לזין אחר 

ולעוד אחד 

ואז התחילו ההצלפות, והועברתי עוד 

הרימו אותי, חדרו אליי, הורידו אותי, ירקו עליי, גמרו עליי, הצליפו בי, חישמלו אותי, קרח, מצבטיים 

צרחתי וצרחתי עד שיצאו רק קולות סדוקים 

גמרתי עד שלא נשאר בי כלום 

והם המשיכו 

ואז כולם עזבו אותי 

הייתי על הברכיים, רועדת, בוכה 

ואז אדוני הגיע, השכיב אותי על מזרן רך 

חדר, לא בעדינות, וזיין אותי כמו שאני אוהבת

ואז הוא חיבק אותי, בעדינות שלו, בחום שלו, ולקח אותי למקלחת חמה ששטפה ממני הכל, את הדמעות והזרע, הרוק ונוזלי הגוף האחרים 

הוא המשיך לחבק אותי כשנכנסנו לסדינים, עדיין רטובים מהמקלחת, והתעטפנו אחד בשנייה

הגבר מטיח את המילה בילדה הקטנה, שבדיוק חזרה מהגן. הוא שאל אותה אם אכלה את כל האוכל, וצעק עליה את המילה הזו כשהוא רואה שהוציאה את הנבטים מהכריך והשאירה אותם בקופסת האוכל. הוא לא נתן לה לאכול ארוחת ערב באותו היום.

כשהיינו בכיתה ה' המורה למדעים עשה ניסוי - הוא התיך בדיל (מתכת) על גזייה ושפך את הנוזל הכסוף והרותח לכוס מים - והתוצאה הייתה כדור קוצים כסוף, כמו קיפוד ים ממתכת, דוקרני ועוין וכואב.

המילה תוקפת אותה שוב, כשהיא יותר גדולה - היא בכיתה ב', והיא גנבה מדבקות מהאוסף של אחותה הגדולה. הפעם, בפעם הראשונה והאחרונה שנתפסה בגניבה, היא שיקרה לאביה שאין לה מושג היכן המדבקות. כשנמצאו באמתחתה היא לא יצאה בזול - וסימנים כחלחלים עיטרו את עורה ימים לאחר מכן.

המילה הזו, הצלילים שלה, תמיד העבירו בי חלחלה. כל כך אלימה, תוקפנית, לא נעימה. החל מהש' השורקת כמו שוט לפני פגיעה, והק' הקשה, הקורעת שבאה אחריה. הר' המתגלגלת כמו רעם, ואז 'נית' שחותם את הכל - הצלילים הקשים, האלימים, כמו כדור מתכת מקוצים, כמו זכוכיות מתפצחות על הלשון, כמו סטירה על לחי של ילדה.

היא כבר בת 16, וכבר מזמן התרגלה לתפקידה - להגן על אימה, על אחיותיה הקטנה והגדולה, מפני הזעם האימפולסיבי שלו, מפני ההרס והאלימות. היא למדה מהר מאוד איך להעלים את המכות הצבעוניות, וידעה מצוין להיזהר מהידיים הגדולות, הפוגעות. היא אומרת בלחש למחנכת מודאגת את מה שעל ליבה - את האלימות והכאב, הפחד והאימה. הוריה נקראים לשיחה והמילה הנוראה הזו עוד פעם חותכת אותה - שקרנית. שקרנית. שקרנית.

 

47 עקיצות. 

47. 

20 ועוד 20 ועוד 7.

30 ועוד שבע ועוד שלוש ועוד שבע. 

40 ופאקינג 7.

שמישהו יחזיק אותי, בבקשה, וימנע ממני לגרד את כל העונג הזה.

אני צריכה כמה הצלפות של קיין בשביל להתעלם מהגירוד המחריד הזה.

המלצה לחבל תלייה? 

היא עומדת בגן, מוקפת בעצי זית 

היא לובשת שמלה לבנה מבד דקיק, ללא שרוולים, שנצמדת לשדיה וגופה עד קו המותניים, ואחריו היא מתרחבת ושוליה מדגדגים את הירכיים הלבנות, הרכות

הפיה, שנראית כמו נערה, בעיצומו של מסיק זיתים וידיה נשלחות מעלה מעלה, מגששות אחר הכדורים הירוקים

היא מתוסכלת, כי היא נמוכה ולא מצליחה להגיע לצמרת

אז היא מטפסת על העץ, שמלתה מתבדרת ברוח, חושפת את הישבן הלבן, הבתולי, החפוי מתחתונים, וכשהיא נשענת על ענף ענקי מחשוף השמלה מעמיק, וחושף עדיים לבנים גם כן, בגודל מושלם, שנכנס בדיוק ליד חופנת.

היא קוטפת וקוטפת, ממלאת סל אחר סל, מזיעה בשמש החמימה של תחילת אוקטובר

עוד שבוע יש לה יום הולדת, והיא מקווה בכל ליבה שיפתיעו אותה, אבל מוכנה גם להתאכזב - היא לא מצפה שישקיעו בי מחשבה, ואפילו "יום הולדת שמח" מחבר רחוק היה עושה לה את היום

מישהו קורא לה פיה, והיא כל כך אוהבת את הכינוי הזה

היא מרגישה כל כך אלגנטית ועדינה, כל כך חכמה וקסומה 

הלוואי והייתי פיה

אני רצה על רגליי הקטנות

מטפסת לאט על גבי הקנוקנות

מפחדת טיפונת 

כי העולם לא מותאם 

לכמוני קטנטונת 

 

המרחקים גדולים 

וצופנים בחובם סכנות 

צבעים, צללים, קולות

משק כנפיים מאיימות

אני כבר רצה, מבוהלת 

כי העולם ענקי לכמוני

קטנטונת 

 

וכשאני מגיעה לראשו של עולם 

(או שמא של ענף ענקי?) 

אני רואה את העולם הזה, 

הנפילי, 

ומחייכת טיפונת 

כי הנוף כל כך צבעוני

לחיפושית כמוני, קטנטונת

 

היום נסענו ליד פלנטה אחרת 

יקום מקביל, שכונות שונות 

והוא סיפר לי על סמים, זנות ופשע,

על ניצול, מנות יתר וצורך בכימיקלים שמזיינים את השכל

על התעלמות מהמשטרה וזוהמה ברחובות 

 

פלנטה אחרת, יקום הפוך 

זו תזכורת, אכזרית קצת, להעריך את מה שנמצא 

כי לא לכולם יש 

ולא כולם יכולים 

 

תודה לכם 

 

אני לא יודעת אם זה כי אני רעבה 

או עייפה 

או סתם במצב רוח 

 

אני לא יודעת אם זה בגלל שבכיתי לפני שהלכת

ואחרי

ועכשיו, כאן ברכבת

 

אני לא יודעת למה כל כך כואב לי 

בעצם, אני יודעת טוב מאוד 

זה לא משנה הרבה 

 

אני לא יודעת אם נשבר לי הלב

או שהוא רק נסדק

או אולי עבר זעזוע קל, שמתקנים בחיבוק

 

אני רוצה לישון לעד 

להשתבלל בקונכייה שלי 

לבכות, ולבכות ולבכות 

על האהבה שאני מרגישה 

ועל הכאב האינסופי שמגיע איתה 

על העוצמות המטורפות, על הרגשות 

ועל העצב, על התחושה הנוראית הזו

שזה עומד להיגמר