תבונות מאוחרות

לאהוב את הפצצה

לפני כמה שנים ראיתי סרט בשחור לבן
דוקטור סטריינג'לב של סטנלי קובריק
(Dr. Strangelove or: How I Learned to Stop Worrying and Love the Bomb)

סרט מוזר, אבל מביא כמה עקרונות לימינו אנו
אנשי שררה נסחפים לשימוש בכלי נשק אלימים יותר ויותר
והיום הטכנולוגיה נותנת כל כך הרבה צעצועים
רקטות, טילים קטנים, טילים חכמים, טילי קרקע ים, טילי אויר קרקע
נפיצים, מרסקים, הולמים, שוברים, חודרים לבונקרים עמוקים
עוקבי חום, עוקבי תנועה, עוקבי חיים

תמיד הייתה לי דמות מסוימת ומפחידה במחשבה
במקום כל שהו יושב לו איזשהו פקיד אפור המחשב את העלויות
עלות של טיל/רקטה חלקי כמות האנשים שהרגה/פצעה.
משואת ה- X
שבה מחושבת עלות הכוח האלים מול תוצאת ההרג/פציעה.
כל זמן שה - X היה קטן מסכום מסוים הוא מאפשר לצבא לשלח
עוד ועוד טילים, ברגע שהטילים לא הרגו או פצעו ה - X במשואה שלו
נהפך להיות גדול מידיי והוא מכריז על הפסקה, מסיבות כלכליות/תועלתיות/אפקטיביות בלבד.

בימי נערותי וגם בתחילת שרותי הצבאי חשבתי במושגים גדולים
"הם פגעו בנו" אז "ניכנס בהם בכל הכוח"
מאז התבגרתי, למדתי כיצד לנתח
כיצד פגיעה מדויקת באדם הנכון מגיעה לאפקט ממשי יותר
כפי שנאמר בספר ישן שקראתי
"כדור בודד אחד, אם היה פוגע באדם הנכון במלחמת העולם הראשונה היה חוסך את השנייה"
אני חושב שאין צורך להסביר למי הכוונה

הבעיה היא לאתר אותו
למצוא את הפוטנציאל להרס אצל אדם שעדיין לא יודע למה הוא מסוגל
לעצור אותו שם, בעודו ילד, בעודו נער, ליפני שאחז בנשק, ליפני שהותנה על ידי אנשים אלימים
ליפני שקיבל תובנות מעוותות על דרך החיים שלו, דרך חיים של אלימות ומוות

אנו חיים במעגל של הרס ומלחמה
דור צעיר לומד ערכים של מגננה והתקפה
רואה טילים הורסים, רואה טילים מגנים
לומד לאהוב את הפצצה