ניצוצות

עלי ועל החרמנות שלי...
אני "לוקה" במה שאני הייתי מגדירה אותו חרמנות קיומית.
ובניגוד למה שאולי תחשבו לא, לא כל שק בשר אנושי שזז לידי עושה לי את זה
ולא אני בכל לא יכולה להתייחס לאחרים כשאני מדברת על החרמנות הקיומית הזו. היא בדרך כלל מודחקת. כי עדיין לא מצאתי את הדרך להתגבר על כל החסכים. אבל היא תמיד מגששת, תמיד מחפשת. תמיד "בהאזנה" . בודקת.
האם יש שם דבר מה שווה טעימה?
הדיכאון שלי, תוצר של רצון עז לגמוע את החיים באקסטרים , לא מהסוג של באנג'י, אלא מהסוג של רגש.
רצון להרגיש הכל, עד הסוף ובעיקר מתוך מגמה של נהנתנות = חרמנות קיומית.

נתקלתי באדם שאני מכנה even match מה שתמיד מדליק אותי באש.
מה שאומר שאת המחסומים שלי השארתי מחוץ לדלת, שאחרי שעברתי אותה החרמנות הקיומית שלי משתלטת על ההגה.
יותר אני, פחות עכבות. יותר נהנתנות משחרת לחופש.
אני מופתעת להרגיש את הזרימה הזו, כל כך טובה ונכונה לי.
אני שואבת את ההנאה הזו, לוגמת אותה. היא נשארת במינונים שעושים לי טוב.
והוא עומד בקצב, במקומות שאחרים כבר היו משעממים אותי...
נהנית.

אני שונאת להתלהב ככה, בדרכ זה כרוך בלהתאכזב קשות.
בא לי להתריס מולו "תוכיח שאתה ראוי" . מתוך מקום מודע לכך שיש נפילות על התחת אל הקרקע.
בא לי לכבוש.
היד שלו שעוברת על הכתף שלי מזכירה לי כמה ה"זין" שלי רעב לסיפוקים.[החלתי ביני לבין עצמי להתייחס אל איבר המין שלי בתור זין. למה מי מת? לא מגיע לי אחד? הדגדגן שלי הוא זין, הכוס שלי הוא זין. אני באופן כללי מזיינת. ואפילו לא רע... ]
מעניין מה הוא יחשוב על זה.
מעניין אותי איך הוא יגיב.

מטריד לי לחשוב על הטעימה הזו, כאל קצה קיצו של קרחון. אם כמוני המפגש הזה בקושי נתח קטן, מהארסנל המטורף שרץ לי בראש... אולי גם אצלו , ואז אולי יסתבר הקרחון שלו גדול כמו שלי...
ומה מטריד בזה?
כי אני יודעת שאני "מיוחדת" .אני יודעת כמה שאני קשה, שונה, ושתמיד הייתי. מוטיב של בצל רב שכבתי ומתעתע.
זה מטריד אותי כי החיה התעוררה. כי אני יודעת שהיא לא טעמה את כל אשר היא רעבה לו.
היא תמיד רוצה עוד. ואף פעם לא יודעת שובע.
ככה אני אוהבת אותה, את החיה שבי. ככה היא מקטנות. אוהבת ורוצה לחיות.

להתלהב זה מטריד.תמיד מטריד. כי אני יודעת שאינני יודעת שובע....