ניצוצות

כואב הראש והנפש מתוחה. עדיין לא נרגעתי מהבדיקה שחוויתי היום, שיותר דמתה לסשן במרתפי עינויים של הקג"ב אבל פחות גרועה בסשן ב"מחלקה המיוחדת" של הקג"ב.
תוצאה : כאב ראש וחוסר ודאות .
תוצאה סופית: פחד.
משמע : טמטום.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות עכשיו בפחד.
אכלתי מספיק שיט בשביל להשבר עכשיו.
אבל.. אני רק בנאדם. כמובן הוביל אותי לחפש אוטומטית את המקום הבטוח, שכבר לא בדיוק מקום, ולא ממש בטוח,אבל שיהיה. הערכתי את העבר. עכשיו צריך רק לבנות עתיד. all fucking over again.
צריך להתמקד בהווה... (לשנן! לשנן! לשנן! )

אני מתוחה מידי בשביל להרדם, עייפה מידי בשביל להשאר עירה.

הגוף שלי הוא דום מסוכן, מכניס אותי למקומות שאני בכלל לא מחפשת.לא שואל אותי, ואני לא מסכימה. אבל המנייאק מחליט לעשות בי ככל העולה בדימיונו הפרוע. נמאס לי מכאבים, נמאס לי מבדיקות, ונמאס לי להתעודד מזה שיש תמיד יותר גרוע. כי זה נכון, אבל זו דרך מאוד מחורבנת להתנחם בה.

אני מאמינה שיהיה טוב.
אני מאמינה שיהיה טוב.
אני מאמינה שיהיה טוב.

ואם אני אגיד את זה מספיק פעמים, אולי בסוף אני אפילו אשכנע את עצמי.

אולי אני צריכה לעשות כל בוקר מחדש רשימה של דברים שעלי להודות עליהם, כל בוקר כשאני מתעוררת.
אבל עדיין מידי פעם אני צריכה לקטר.