ניצוצות

היום ידיד שלי טען שרזיתי. לא הופתעתי, כי היתה לי תקופה מעיקה למדי, שלא אכלתי בה כמעט. האמירה השניה שלו היא זו שהפתיעה אותי .. זה היה משהו בסגנון של דווקא יושב עליך טוב (בהתכוונו למשקל) ושהוא הולם אותי (כנראה שהכוונה היא ל"פוזה" או סתם את לאישיות...)
האמת שהיציאה הזו קצת תפסה אותי בבייציות, משום שלפני שיצאתי מהבית הסתכלתי על עצמי במראה, וראיתי שהג'ינס שיצא מהכביסה (זה המצב הכי מכווץ של ג'ינס, קצת לפני שהפולקעס הצליחו להרחיב אותו לפי צרכיהן) והוא נסגר בלי בעיה, אפילו הבד לא נמתח בשביל הכפתור העליון... הבטתי בבואתי המשתקפת לעברי מן המראה ובאופן יוצא דופן חצתה את מוחי מחשבה שאני רוצה להוריד את הבטן הזו. דווקא בתקופה זו כשהרזתי בצורה לא רצונית ברמה שאפילו מישהו שם לב לכך והג'ינס עצמו לא היה הדוק וחונק, אני שמה לב לבטן!
אני ומשקל, משקל ואני.
תמיד הייתי גדולה יותר מכולם לידי, במיוחד בתקופת ילדותי (אני לא אכנס להבטים חברתיים, משום שאני מאמינה שבמקרה שלי הייתי שונה מספיק בשביל שיציקו לי גם אם הייתי רזה, וילדים עם אכזר- היו מוצאים את הדרך... אבל אם מוזר, אז אפשר להתייחס גם למשקל כשוני) לאחר מכן, בגיל ההתבגרות כולם החלו לצמוח, אני קצת קטונתי בגדלי, ומבחינה ויזואלית לא הייתי יותר ממלאה קלות, בהחלט "כוסית" לפי ההגדרה. אז לא ידעתי את זה, וגם לא הערכתי את זה. מיתוגו החדש של גופי, בנוסף לגילוי המיניות שמתחוללת באופן טבעי בגיל ההתבגרות, יצרו קישור שאז עוד לא היה מודע לכך שמיניות היא כוח. בד בבד לא יכולתי להתעלם מהמבטים ברחוב שנשלחו מעיניהם של זכרים שעברו על פני, לא הייתי עוד אדם ברחוב אלא אובייקט מיני לכל דבר.
כך גדלתי לתוך הגוף שלי. תסכולי גדל גם כן, לא הייתי אני , ההתייחסות אלי הייתה על פי גופי ומראי. מתי שהוא מרוב תסכול אני זוכרת שגזרתי את מחלפות ראשי קצר. לא רציתי להיות כוסית. רציתי רק להיות אני. שיסתכלו מה יש מעבר.
השנים עברו, וגם אני השתניתי.
בעקבות מצב רפואי, מצאתי את עצמי +20 ק"ג עלי ובקושי מתפקדת. הזמן ממשיך ללכת. היום אני מתפקדת הרבה יותר, אבל המשקל עדיין פה ברובו. עדיין חומת מגן עבורי, אבל לא מונע ממני להרגיש סקסית ומינית. אני מתפקדת, אני חיה, אני אפילו מסוגלת לרקוד (במתינות, ראבאק! במתינות!!!), וכן אני יודעת שאני משלמת על כך מחיר אחר כך. אבל אני רעבה לחיים הרבה יותר משאיי פעם הייתי. אני עושה הכל (ואם לא הכל, אז את הדברים שאני יכולה לעשות פר רגע נתון ) כדיי למצות את הגוף הזה, להנות ממנו, לחיות איתו, באמצעותו. והמשקל?
הופתעתי מעצמי היום, כשהתבוננתי במראה, והבטן הפריעה לי.
הופתעתי מכך שאני רוצה להיות יותר "קטנה" פיזית.
בלי שום הכנה.
אני מספיק מבריקה (וצנועה..) בשביל לדעת שהמשחק האמיתי של המיניות לא תמיד תלוי גוף, ושיש בו לא מעט מחשבה... אני סקסית בלי שאני מנסה להיות, למרות עודפי המשקל. אני יודעת שיש למראה וגוף משקל במשיכה האנושית, אני לא מטומטמת ועיוורת. ברור לי שיש אנשים שמעדיפים טיפוס מלא, טיפוס רזה, בלונדינית, שחורדינית, שחורה, בהירה, ברונטית או ג'ינג'ית. ובסטטיסטיקה הזו אני לא מנסה לנצח, אלא מקבלת בהבנה, שיש לי מקום, כמו לכל אחת אחרת. אני לא מאלו שמסתכלות על המשקלות ונכנסות לדיאטה כי העלו קילו אחד או חמישה... אני אוהבת אוכל. אני אוהבת טעמים, ואני בטוחה שיש קשר בין מצב נפשי, גופני, למצב האכילה, איכות, כמות, וכמובן גם מתיקות. אני לא מרחמת על עצמי ואומרת שאני קורבן של נסיבות. אני יודעת שזרקתי זין ולא חשבתי לפני שאכלתי. אני יודעת שלא היה לי אכפת אז ויש לי סיבות משלי. אני מקבלת את זה. סולחת לעצמי.
אבל אני לא מבינה, איך זה שאני מביטה פתאום במראה, והבטן שלי שם, והשומן מכסה את השרירים והשלד של גופי.
משהו השתנה בי : הגודל.
אני נראיתי לעצמי גדולה מידי. וזה משהו שאף פעם לא חשבתי לעצמי.
לאורך כל חיי, לא שפטתי את שומני במושג זה. כן הם יכלו להיות הכי נוראים שיש, הכי גועליים שיש, בטני המשתפלת גדלה למפלצת ברגעים מרים מסוימים. בגדי שנאו אותי, ובכלל אני קורבן אופנה ידוע לשמצה, במיוחד כשהייתי יוצאת מסבב חנויות בידיים ריקות ותסכול עצום.
אבל גודל – גודל תמיד היה היתרון ולא החסרון.
אני שנאתי את גופי דאז בתקופה שבה הוא היה "שווה ", כל מבט שחוויתי מגבר סתמי ברחוב, היה מרגיש לי בתור מעדן מין למזדמן הרעב. שנאתי את זה בכל נפשי. שנאתי אותם, שנאתי את מבטם, ושנאתי את המחשבות שליוו אותו, והריר שניגר מפיהם כמו תנים סביב נבלה....
המשקל הוא חומת המגן שלי.
הסתכלתי במראה, והוא נראה מיותר.
לראות את עצמי ככה, אישה שגדולה מידי, אישה שמעדיפה, ו/או בוחרת , להרזות ממשקלה כדי להיות יותר (רחמנא ליצלן) קטנה?!?!
אני יודעת שאני מושכת גם במשקלי הנוכחי. אני נהנית מהגוף שלי. אני תוהה האם נכון להוציא את נעלם המיניות מתוך המשוואה הזו. אני יודעת שאני מינית, מושכת, סקסית. ואני לא מתייחסת בכך לאופן בו פלוני X או פלוני Y יסתכלו על גופי מהצד וישפטוהו. אני מדברת על היכולת שלי ליהנות ממנו. זהו מקום פנימי שיש להרבה בני אדם בנפשם, המקושר למיניותם ולדרך שבה הם חווים אותה. אני חווה אותו גם במשקלי הנוכחי.
אבל הגודל, הו הגודל הוא משהו שונה ואחר. הגודל שלי הוא הדרך שלי לומר לעולם, אוי לכם אם תתעסקו איתי. הגודל שלי הוא הדרך להרתיע את מי שאינני רוצה שיתקרב אלי. הגודל שלי הוא חומת מגן.
אני חוששת כי יש סיבה טובה לרצון להשיל. אני יודעת שלא אהיה חשופה. אני יודעת שאני יכולה להיות פשוטה. אני הולכת לשנות את הגוף שלי בצורה קיצונית. אני יודעת שכשאשנה את הפיזי שלי, אני אראה יותר "כמו כולם" ופחות גדולה ו/או שונה.
אני בטוחה שעדיין אהיה יפה. אני יודעת שישנם זכרים ארורים שיזילו עלי ריר בכל מצב. להיות קטן נתפס פעם בראש שלי כחולשה. ועכשיו? השתנתה תחושתי. אני לא שופטת את עצמי באותה עין. משהו השתנה.
אני מרגישה בשליטה על הגוף הזה. אני מרגישה את הצורך להשתמש בו לשם צורכי והנאתי. אני רוצה להפיק מהמניאק הזה את המקסימום. אני רוצה לעשות את זה, כתהליך שינוי, ולא סתם עוד משהו שנדון מראש להישבר.
אני רוצה לשלוט בו. והוא לא ישלוט בי.
הגוף שלי.

??????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????

*** כל מי מכם שרצה לשמוע תאורי מין סוערים, רכילויות תוססות, ושאר פטפוטים למינהם שעלולים לצוץ בעולם כתוצאה מה{SANDMAN} שנוסף לכינויי, אז סליחה. טעיתם.
לא הפעם 😄 א-ב-ל .. מה שכן הייתי רוצה להגיד (ותניחו איזה מסקנות שמתאים לכם לחשוב) זה ש...
פאקינג טוב לי ! ! !
טפו, טפו, טפו...