ניצוצות

היה לי סופ"ש גדוש בחויות מאתגרות וטובות. פגשתי אנשים מדהימים, טובים ויפים (מכל הכיוונים , נפשי, גופני, מחשבתי וכו') .
נהניתי מאוד, למרות שהיה לי לא פשוט.
עדיין לא למדתי לשתוק כשאני כואבת, מוצפת חושית, באמצע המולה, הדבר הכי השרדותי שלי זה לקחת שליטה על ה"מסביב", בזמנים האלו לא למדתי עדיין "להחליף הילוך"- אני ב"שו?ק" שעדיין קיימים בי שרידי ילדו?ת. מדהים שבגילי ה"מופלג" (עלאק!) עדיין יש קטעים שמרגישים כמו "גיל ההתבגרות".
אני לא מתרגשת מזה, על אף המודעות החדה כתער להתנהגותי זו שחוויתי באופן חד ערכי. אני יודעת שאני בכלליות תוהה בוחנת וחופרת באופן מתמיד. זה חלק ממני, יש בזה טוב ורע, אבל כל זה, ממש לא מקור ה"שריטה". יש דברים אחרים שעשו טוב טוב את העבודה.
אני חשה מוצפת במחשבות ותהיות, מהסוג הזה שקשה לתפוס בין הידיים, ולדעת בדיוק במה מדובר.זו אכן הצפה. זו הצפה מהסוג שאתה יודע שצריכה לקרות, ואתה יודע שהולך להיות מורכב וקשה לגלות את כל המחשבות והרגשות.
אני כן בשוק מזה שזהו חלק מתהליך של התבגרות כלשהו, אני כן מתקשה לתפוס בי את קיום שרידי הילדות. אני מקווה שעדיין יש בי את היכולת ללמוד ולהשתנות. עבורי ראשית כל, אחרי זה העולם. אבל מעבר לתקווה אני מרגישה שיכולת זו קיימת. לא במיטבה. אך עודנה שם.

תודה על האהבה... (איך אוכל לומר זאת בלי להשמע "קיטצ'ית" ברמת ההקאה??)
תודה על הסבלנות
ותודה על הקבלה.

הלוואי ואוכל לתת לעולם וליקרים אלו את אותה התחושה.