ניצוצות

זה אחד מהימים שבהם הכל נראה לי שחור במחשבות.
שונאת את הקיום עכשיו. שונאת להיות אנושית.
הלוואי ויכולתי להמית את הלב המוחי שלי, זה שאמון על כל פיסת רגש, נעימה כשלילית, טובה כרעה.
הייתי משאירה את הרציו בלבד. בלי שום רצון לחוש או להרגיש.
עם כל אהבה חולפת אני נהיית יותר צינית. חסרת אמונה. נדמה לי שבני אדם משחקים אחד עם השני. אחד בשני.
וואלה, כשחושבים על זה פעם הייתי תמימה. יותר מידי תמימה.
נאיבית.
פעם האמנתי שבאנשים יש טוב, היום אני יודעת שאנשים מלאים באינטרסים.
אני לא מאמינה יותר. וגם אם אני אאמין, אני בטוחה שגם זה יגמר.
בא לי להקיא מזה, מעצמי, מהעולם.
נמאס לי לנסות, להשתדל, להאמין, לאהוב, לחשוק, לרצות...
עוד שיכבה בג'יפה של הקיום.