ניצוצות

אומרים שיש גבול דק, בין שני דברים מנוגדים.שנאה כלפיו, על שאהבתי אותו, על שהיה שם, והלך.
נכנס לחיים שלי בסערה, ויצא בסערה קצת יותר גדולה.עשה את כל מה שהוא בז לו.את ההפוך ממה שטען שמאמין בו. לעג למי שלא היה שם, ובעצם עכשיו אפשר לומר שלעג לעצמו.
אני שונאת את זה שהוא עוד מזיז לי משהו, כשבעצם שאריות הרגש שנותרו כלפי זכרונות מרמים, כבר מזמן היו צריכים להתפרמט.
יש רגעי כאב, רגעי געגוע, שמבליחים מידי פעם. רגעים מקוממים. כי פשוט לא מגיע לו אותי. כועסת . פגועה . וזה די מחורבן לחוש בזה
עדיין. לא מגיע לי את זה. אני צריכה מישהו שלא יברח כשיגמר לו הכוח. מישהו אמיתי. לא סתם פיקציה של בנאדם.
<הזכרים האלו נופלים בזה אחר זה על חשבון הרגש בנפש שלי>

אין לי כוח לכל זה
אין לי כוח לחוש את זה
אין לי אנרגיות להשקיע בחור שחור שכזה בתוכי.
למחוק, להדחיק, לשנוא. לא מעניין אותי כבר. פשוט נמאס לי להקשר לאנשים שבסוף הולכים. אין לי כוח לאהוב יותר. למרות שאני יודעת שזה עוד יקרה. אבל די , כמה פרידות בנאדם יכול בנאדם להכיל בתוכו. "הם" נופלים ונשברים אחד אחרי השני. כל פעם מתווספת צלקת לאוסף. ואני הייתי שולחת את האוסף הזה, ללהבות הגהנום, שישרף.
אולי זה אנושי לאהוב להפרד, וחוזר חלילה. ולי כבר באמת שאין כוח לזה.
אני רוצה שיהיה לי טוב. לא טוב מוחלט, לא טוב אבסולוטי, כי אין דבר כזה
אני רוצה טוב סביר ממוצע פלוס. לא הרבה מעבר אליו, אבל משהו קצת יותר מהרגיל.

נמאס לי מהמצב הזה. נמאס לי לחוות את זה. אני רוצה משהו עמיד. ולא , לא חלב עמיד...
אני יודעת שאין ביטוח לטעויות בחיים
שאהבות וזוגיויות נגמרים גם אחרי 30 שנות נישואים
שדברים פוף נעלמים
אני לא רוצה משהו כזה.
פשוט רוצה טוב מתמשך.
והחיים הארורים האלו ממש לא מציעים את זה בתוכם.
וזה די נמאס לרצות בזה
לחשוב על זה
להיות בזה, ואז פוף ונעלם.
אין לי כוח להשקיע בדברים שיקמלו עוד מעט
אולי עדיף להשקיע את הכל בעצמי
לשים זין על אנשים וקשרים
פשוט לעשות למעני ולא למען בני זוג מלאכותיים
לחיות את הסינגליות, בלי לנסות להגיע לזוג. בלי לפעול לכך אולי אף לדחות את זה.
קל וחומר ילדים, תולדה של הורמונים מטופשים
סוג של נזירות מודרנית
לסגור עצמי במקדשי ידע, סוג של אלוהות חדשה. להתמכר לעבודה. לחיות מאינטרסים, לעבור את המרוץ הארור הזה בהצלחה
ובשביל מה?
לא אחת אני מרגישה שהכדור הארץ עם האנושות שבו זה מן פח זבל של היקום.
כולם פה מנסים להיות "בסדר" ואף אחד לא באמת מתכוון לכך.
אני מבינה נזירים
לי בא פתאום להסתגר בעולם שכזה, רק קצת פחות צנוע והרבה יותר נוח.
הרי מחשבות בוראות מציאות
לפעמים עם עזרה או הרס מהגורל

לחיות עם רגש, לא לבטל אותו, אבל לא להקשר לבני אדם. אולי לקומץ. שלא יהיה לי אכפת מאף אחד כמעט, כדי לא להתאכזב או להפגע.

לא להגיע לרגע בו צריך להתנחם.

בנימה פסבדו-אופטימית זו
לכו להזדיין

[וכן זו ברכה]

בוקר טוב לאנושיים בכם שישנו בלילה.
לילה טוב לאלו שאוהבים את השעות הקטנות, או סתם אוכלים סרטים כמוני.

יהלום