ניצוצות

הגעתי למסקנה שהחדר שלי יותר מגעיל ומלוכלך מחיריה בכבודה ובעצמה. שבועות שלמים של הזנחה... העזתי לשטוף רצפה. באמת שלא קטע רציני. כמובן שנגמרתי תוך כדי ונותרתי חסרת כוח לזוז.אז אני נחה. ג'אניס ג'ופליו ז"ל מנעימה לי את החיים יום אחר יום עם הקול הקסום שלה.בעצם אולי ההזנחה הזו מגיעה לסדר גודל של חודשים.פשש.. שברתי שיאים אישיים.
אומרים שהבית נמצא איפה שהלב שלך.
כמובן שהם מתכוונים לאהבה וכל הבוג'רעס הזה.אין. אבל הלב שלי פה. כלומר בחדר המבורדק, בתוך הגוף שלי. אבל ראבאק המקום הזה לא מרגיש כזה בית. הדברים שלי בגדים, כל מיני דברים של יצירה, מפוזרים "אול אובר". הבלגן שלי זה הדבר היחיד שעוד מרגיש כמו בית. כמו ההומלסים שנושאים את עולמם בעגלה, אז ככה אני נושאת את עצמי בתוך הבלגן שלי. העטים, המכחולים, הבדים, הצמר, פזורים סבוכים, משתלטים על המרחב. הבגדים שזרוקים בערמה על חציו השני של המיטה שלי... מדגישים את מי שכבר לא שם. ראבאק, אולי כל מי שכבר לא שם. איכשו בסוף כולם ברחו ממני. אני זוכרת שהחבר הראשון שלי, אמא שלי אמרה לי שאני כל הזמן מתעללת בו. היא אמרה את זה גם כלפי אחרים. אני לא חושבת שעשיתי את הדברים ה"אלו" בכוונה. זה פשוט היה ברור לי שאם זה מה שאני רוצה אני אעשה הרבה מאוד כדי להשיג אותו. מתי שהוא אני חושבת שבמובן מסווים דברים התהפכו, זה לא עבד אז ניסיתי להפך. לא במודע. להשתיק את עצמי כדי לתת להם מקום להיות איתי בלי שיהיו אומללים. גם זה לא עבד, איכשהו מצאו את עצמם אומללים גם ככה, וגם לי לא היה משהו, ביננו, כי כמה זמן אני יכולה לסתום את הפה שלי? בקיצור. די נמאס לי מהדפוסים המעצבנים האלו. לבד יכול להיות נחמד. אבל גם זה מצריך משאבים...
אוח ג'ניס אהובתי... את תמיד מנחמת אותי בצלילים שבקעו ממך... אני פשוט אוהבת את המוזיקה הזו.