ניצוצות

קלטתי שאני עושה רונדלים בין הפייסבוק-הכלוב-המסגנ'ר.
ממש כמעט כמו החתול שלי כשהוא רודף אחר זנבו.

וואלה, אנשים! צריך חיים! אמיתיים, עם אנשים אמיתיים, לא רק עם ניקים ושמות
כאלו שאפשר לחבק , ולדבר סתם, ולהסתכל בעיניים, ולתמוך וכל השיט הזה.

לעזאזל.
I need my tribe.

תאכלס אין לי כזה.
יום אחד, כשאקים משפחה, אני אדאג שיהיו שם כמה שובבים שיעשו שמח וצרות, ויגדלו לשבט.
הפנטזיה לחיי משפחה שלי זה ארוחות שישי בערב, שיש מספיק אוכל לגדוד על השולחן, ושכל אחד מהילדודס יביא את הג'מעה שלו איתו, ושיהיה אקשיין. אני גם אשמח להביא את הג'מעה שלי. כלומר את החברים שלי.רוצה בית שתיהיה בו אווירה לבבית מכניסת אורחים רצויים. לא יודעת שיהיה תמיד מטבח חם, אוכל, למרות שאני לא מבשלת בשיט. שיהיה בו נוחות, אבל לא פלצנות ויומרה, ושיהיה בית חם כזה בנשמתו.

זו הפנטזיה שלי. די מאז ומתמיד.


נ.ב : האבק גמר לי את הסינוסים,
וגם את הקוסינוסים
וגם את הטנגנסים, והקו-טאנגנסים...