ניצוצות

יהלום של הלילה הזה נחתה במיטה, אחרי ערב מקסים.
בדרך הביתה כשהווליום והגירוייםהסביבתיים ירדו משמעותית קלטתי את הכאב בראש. והבנתי קצת יותר טוב מה עבר עלי לקראת סוף הערב.
ולא רק הראש, כשנשכבת במיטה והגוף מתחיל להרפות עושה ספירת מלאי לנזקים, כפות רגליים- צ'ק, ברכיים- צ'ק, גב - צ'ק ... וכך הלאה. כל החלקים במקום ומשדרים.
לפעמים אני מנסה להבין ביני לבין עצמי, מאיפה יש לי את הכח לעשות משהו בכל אחת מהמסיבות האלו. כל פעם יוצאת ואומרת שזו האחרונה, כי אני פשוט סחוטה לגמרי אחריה.
וכל פעם מוצאת את עצמי לאחרונה הולכת, בטיעונים שונים כמו: אם את כבר חיה- אז תחיי עד כמה שאת יכולה, שמותר לי לגנוב רגעים של חופש, הנאה, ומסיבתיות, רגעים מחוייכים ומהנים.
הפתעתי את עצמי היום. צחקתי. צחקתי. ועוד צחקתי. הצחוקים הגדולים והרעשניים שלי, ונראה שגם הצחקתי קצת אחרים על הדרך... זה כיף לצחוק, כיף להנות מדברים, להשתחרר...
להיות.

ועכשיו, כמו כל "אחרי" שיש למסיבות, בא שלב ההתאפסות, בו המציאות חוזרת להיות עצמה. הצבעים חוזרים לאפור, יהלום של הלילה נשארת מאחור. אני מכילה מציאות בצבעים סולידיים, שיש בה טוויסטים עלילתיים. כמו להשוות בין הקסם הראשוני שמשרה עליך אדם כלשהו, לבין האפטר-טייסט שמגיע מהצרות של האדם, החלקים הפחות מלהיבים או משעשעים שיש בו , ואפילו הבעיות שיש לו. ככה זה מרגיש. לי לפחות.

ואז כשמציאות אחת מתנגשת עם האחרת, מגיע השלב של הגועל, או של הדחייה שמביא עמו מעבר בינהן.
קשה לי איתו.
וגם קשה לי איתי לפעמים.

וזהו.

יהלום