ניצוצות

ניקיתי את האמבטיה והשרותים ממש יסודי. קירצפתי עוד ועוד ועוד. ניקיון.
פתאום חשבתי לעצמי פתאום, הלוואי והייתי בתולה. הלוואי ולא הייתי מזדיינת עם כל הגברים שהיו לי . אולי לא כולם, אבל רובם. מרגיש כמו טומאה, שזיהמה אותי. כמו לכלוך שדבק לנשמתי, והתגבש עליה... השאיר עקבות.
נמאס לי לחפש. למצוא. לנסות. להפרד. אוליי זה משהו שקורה לאנשים עם השנים, עם הזמן שעובר, עם החוויות שצוברים.
אני יהלום, וכל מי שמתחת לכינוי, כמובן. האופי שלי מגובש ברובו וההתנהגות שלי יציבה. ועם כל זאת עדיין, משהו בתוכי רוצה לדעת אותי יותר. להתנקות אולי מכל החרא שצברתי עם השנים. ולא- מסופקני אם פסיכולוג זו התשובה. אני לא צריכה אדם חיצוני שיבוא ויגע וכולי..לבד. אני לבד במאבק הזה. מצד אחד כמהה לזוגיות, מצד שני, לא רוצה אף אחד שיכנס ישקשק וילך. אין לי כח כבר. כן כן , כוח. קשר זה דבר שדורש כוח. אני רוצה קשר שאוכל להיות בו 'אני', לזרום, להנות, ולא מאבקים, וחיכוכים וכו'. ועדיין מנגד , אני עומדת כמו לוחמת עם שיריון כבד מאוד עלי, ו... כל מה ששריון כזה משדר... העוצמה, השרידה, הגאווה וההמתנה למכה הבאה. אולי אני רוצה "לדעת אותי" ברגוע,בלי המלחמות או החיכוכים, נכון שכל הריבים האלו מחשלים בסופו של דבר, הרי לא הייתי רוצה לחיות באפתיה, אבל אני רוצה רוגע. סבלנות. מקום שאפשר להיות בו, כעצמי, בלי להלחם כל הזמן. אני צריכה את השקט. כמו תמיד...