לפעמיים יש אנשים שכשמסתכלים עליהם רואים עוד נשמה שהחיים דפקו. ויש מישהו כזה שאני מכירה. בערך. לא יכולה לומר שמכירה באמת. רק בערך. שביר. שביר. שביר? נשאר עוד מה לשבור?
האדם הזה, מושך אותי מינית, אבל יותר מזה, מה שאני מוצאת מושך עוד יותר הוא לחבק אותו.
אני יודעת שכשהוא מסתכל עלי הדבר היחיד שהוא יכול להתרכז בו זה הבליטה בקידמת מכנסיו.
ברגעים האלו כל כך הייתי רוצה להיות נורמלית. לא להיות מן יצוג מהלך על 2 של סקס, סקס, סקס
אה כן, וציצים... הרבה ציצים.
הייתי רוצה להיות אדם פשוט, להיות אשה פשוטה. בלי כל המיניות הזו שתמיד גורמת לי להתפס כאובייקט מיני במוחותיהם של הסובבים אותי. פשוט להיות אני. בלי כל הגוף הזה שמחזיק אותי בכלא חיצוני.
יכול להיות שנשים מקנאות בי על זה שגברים מריירים כלשלונם משתלשלת אל הרצפה כשהם רואים אותי. לא שאני מושלמת. דונט גט מי וורונג. ממש, ממש לא.... אני פשוט יוצאת דופן במימדים של חלקי גוף מסויימים.
אבל תאכלס, אין להן במה לקנא, זה יכול להיות די נורא לחיות את החיים שלך כבוגרת בתוך גוף שתמיד יגרום לריור הזה אצל זכרים...
גם כשאת לא תרצי שכך.
יום אחד אני אהיה חופשיה.
לפני 14 שנים. 4 במרץ 2010 בשעה 0:56
