ניצוצות

בבית, במיטתי, הורדתי את סרחון עשן הסיגריות, מגופי, משערות ראשי...אני הולכת למסיבות, בהתלבטויות רבות, יודעת את המחיר של האחרי שאשלם. הולכת למסיבות בשביל נשמתי. הגוף שלי ישנא אותי לפחות ביומיים הקרובים.הגעתי כואבת, מראש, לא ממש יכולה לזוז, לשבת כואב, לעמוד, עזבו אתכם באמא שלי, ולרקוד, אין מצב. התסכול מתגבר עם כל שיר שעובר. רוצה לרקוד. רוצה לרקוד כמו פעם, ששום דבר לא עצר אותי. לא, לא למדתי בלט, או ריקוד מודרני, והאמת גם שיעורי ספורט היו סיוטיים (עד לפטור).אבל כל פעם שהייתי מגיעה לרחבת ריקודים, בין אם בארועים משפחתיים ובין אם מסיבות, הייתי רוקדת. בקצב. בלהט. כל כולי מתואמת עם המוזיקה, הכל זורם. איך שהוא תמיד נתקעתי במהלך חיי עם בני זוג שלא רוקדים ממש, אבל זה לא עצר אותי אף פעם. והלילה הזה עם מוזיקה, שיר אחר שיר, מהילדות המתוקה של האייטיז, לתחילת הניינטיז. כל שיר מוכר. אין לי מושג, איך אבל אני פשוט זוכרת אותם. את השירים. אפשר להגיד שגם לי יש נוסטלגיות.

והנה אני, גמורה מהתחת, גמורה האמת לא משנה מאיזו זוית אני אסתכל על זה. לזוז זו לא אופציה, ואני יותר סובלת מנהינת. אז הזמנתי אלכוהול. בוא נגיד את זה ככה, אלכוהול זה לא הדבר הכי בריא לי, עדיף שאני לא אכניס אותו לגוף שלי. וודקה+רדבול מס'2,אחרי שרדבול מס 1 כבר עשה כמה רונדלים במערכת. תאמינו לי שאני בחורה חסכונית בעניין של אלכוהול. לא צריך יותר מידי בשביל שאהיה במצב "מסודר", אך לא שיכור. כמה שלוקים וחוץ מהקרח הכוס היתה ריקה...ולאט לאט התחושה מתחילה להשתנות, מן מיני-שכרות הידועה בכינויה העממי "ראש-טוב". המוח משקר לעצמו מספיק, בשביל איכשהו להוריד את הפוקוס מהכאב, ולהשתחרר.
ואני שומעת את המוזיקה ואני לא יכולה שלא להתחיל לנוע. אני נעה. בהתחלה במקום, אחר-כך רוצה לקרוע את הרחבה.

בוא נגיד את זה ככה. אני לא רוקדת כמו פעם. אני כואבת עם כל תנועה. אני רק רוצה לזוז ולהתאחד עם המנגינה. במיוחד אלו שאני מכירה, המוח עוקב אחריהן , מודע לצליל הבא שיבוא, והגוף רוקד, אבל רוצה לפרוץ מתוך עצמו, מתוך הקטנות שלו, העליבות שלו. זה צורך בקצב, צורך ב"לנוע" כמו במן טקסי מדורות בשבטים באפריקה, רק עם יותר פוזה ומוזיקה מסונתזת.

והריקוד שלי מרגיש לי עלוב, איפה הקלילות הזו שהיתה פעם חלק מהריקוד שלי? זה כמו משהו out of reach. כאילו הגוף לא יודע איך לבצע את זה שוב פעם. מוזיקה, ריקוד, מוזיקה, ריקוד. אלכוהול פאמפינג דאון מיי וויינס (אלכוהול בעורקים), לא הרבה בשום קנה מידה בלייני, אבל לי זה בדיוק מספיק. ואני רוקדת, בעילגות... כמו מתכת חורקת בתנועת מכונה,הגוף שלי מרגיש. הבלאי הזה. מן צל של מה שהייתי.

מתי שהוא זה מעין ניגוד גדול מידי, שכרות שמשחררת יותר מידי, והולכת לתפוס פינה, מתיישבת, ומנסה להבין מה אני מרגישה.
כעס
עצב
תסכול
כעס הרבה כעס.

ואז בא העצב, כזה גוש עצב שקורע את הנשמה, עובר בהמראה את שלב הבכי. מן בכי מבפנים, חצי מייחל שהעולם יגמר כבר, והחצי השני משתוקק למצוץ עד העצם כל רגע מהחיים, ועוד יותר. ותסכול הרבה תסכול. כמובן שלא יכולתי להעביר רגע משבר זה בצורה שטובה לי, והיו חייבים להתחיל איתי לפחות פעמיים. היו גם אני נחמדים, ששאלו לשלומי. ורציתי חיבוק אחד. מיוחד. גדול. ומשהו בבטן אמר שלא אקבל, וצדק. וכולי רוצה לצרוח, מתפוצצת מבתוך תוכי. ברגע כזה של אפסות, פשוט לא אכפת. רק למצות את הרגע. אחרי שבודקת היכן תחתית תהום העצב, אני גוררת עצמי לרחבה. ורוקדת. רוקדת יותר מידי. רוקדת לבד. רוקדת עם המוזיקה. מוחקת את האנשים מהתוודעה, ככל שניתן, ולבד, מחוללת. מנסה לגרד את אותה התחושה, של החופש להתנועע שהיתה.וכועסת, כועסת כל-כך, כי זה קשה, זה כמעט לא מושג, אם בכלל. נאבקתי בזה. ניסיתי להתחבר במקום בתוכי שהיה לוקח כל צליל ונע בקצבו, ושוב פעם המתכת חורקת... אני צל של עצמי, ואני שונאת להיות צל של עצמי. ונלחמת בעצמי. וזה קשה. וכואב. וזה יכאב יותר עוד מחר. ולבד.

איזה מחר, עכשיו זה כבר נותן את אותותיו. אבל מחקתי קודם את המוח עם אלכוהול, וזו התוצאה עכשיו..
ואני שונאת את עצמי על כך. שונאת את הגוף הזה שבגד בי. אני שונאת את זה שאין שם אף אחד. ואני שונאת לרצות את זה שיהיה שם ...

ואחרי כמה זמן, שהאלכוהול נחת, והרגע הזה של ריקוד כואב, כמו בטראנס, רק לרקוד בשביל לרקוד. אחרי שזה עבר... אני נחה קצת נראה לי.

מסתכלת עליה היקרה שלי, ושואלת..." רוצה מכות ?"
"כןןןן!"

a (wo)man needs ro do what a (wo)man needs ro do

התחלתי להתעלל ביקרה, והמשכתי להתעלל ביקרה, כן זה כאב לה , מותק שלי, כאב נורא. אין לי ספק...
אז מה עם אני קצת סדיסטית, נכון? טוב אולי אני קצת יותר מקצת, אבל אני באמת קטונתי מלהעריך את העניין כמותית.
אני אוהבת להכאיב לה. אני אוהבת להכאיב לה כל כך. זה לא שהיא לא אוהבת את זה גם. אני מסשנת אותה, ולא מרפה.כמובן שהיו כמה אידיוטים שהיו חייבים להתקרב יותר מידי, להתבונן יותר מידי (כשעומדים קרוב מידי ותוקעים את העייניים), כשקיבינימט, מתחילים לדבר עם המסושנת שלי באמצע!!! זה מאוד מאוד מאוד לא מכובד. ותתפאו אבל אני די משוכנעת שזו גם דעתה. זה מפריע. מפריע. את מה שאתם רוצים הרי לא תקבלו מכך.

המשכתי להתעלל ביקרה,מתי שהוא אנשים הגיעו לומר שלומים (דווקא זה פחות בעיה מבחינתי) והזמן עבר... ופתאום
אור! הדליקו עלינו את האור!
הלו! אני באמצע סשן!!! וכמובן שהיקרה החכמה תיקנה אותי ואמרה.. שדי מרמזים לנו שזה הסוף. נו טוב. אז הלכנו.

ואני עכשיו, מרוחה במיטה. כאובה. מתוסכלת, עצובה, מבולבלת, כועסת, וכאובה כבר אמרתי... כן כאובה....וזוהי רק ההתחלה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה .... (כמו שמתנגן לי עכשיו בראש אחד משירי הלהקות הצבאיות) אני מפחדת לחשוב על מה יהיה מחר, כלומר היום כשאתעורר.

2 מישהן חסרו לי. 1. מיצי יקרה. 2. מישהי יקרה רחוקה מידי.

כואב לי עכשיו. בסיכומו של דבר, כואב לי גם בגוף וגם בנשמה, כי אני מרגישה את האפסות הקיומית הזו. כי אני יכיולה לצרוח "בא לי למות" בלי להתכוון לכך, אלא לצרוח דווקא בא לי לחיות, בא לי לחיות. רק קצת מנוחה לרגע. משהו בקיום הזה שיעור לרגע בצד. ולא. זה לא קורא. אין עצירות. זה לא עובד ככה. וגם בכלל לא בא לי למות, כי אני רוצה יותר לחיות, להנות מהחיים. לנצל מהן אותם כמה שאפשר. כי הם עוברים מהר מידי.


ויכול להיות שיש עוד כמה דברים, ואף דברים חשובים, אבל העיניים נדבקות מעייפות, והגוף מתחיל לצרוח מידי.
ואני חושבת שאת השאר אני כבר אגיד באופן פרטי למי שאליו מיועד (רק שיקשיב אני מקווה)

זהו , יכול להיות שהייתי רחוקה מלהיות בהירה, ואני מתנצלת, אבל כבר כמעט 7 בבוקר אני, חושבת שזה לא כזה בלתי נתפס.
שיהיה לכולם סופש מדהים.

השאריות הכואבות של יהלום.