ניצוצות

היום הארור הזה מאחורי סוף סוף
סוג של
אני הצלחתי לחרבן את השעון שינה שלי ממש טוב, כך שגבולות היום האלו לא הכי ברורים, אבל לפחות פורמלית הוא מאחורי.
למי שלא מבין אך רוצה להבין, למה אני מתעלמת ככל הניתן מהיום הזה, הסיבה היא די פשוטה... לא קוראים בו דברים טובים עבורי, ובכלל איכשהו יוצאת תקופה מנחוס כבר כמה שנים טובות בדיוק באזור היומולדת שלי. אז ככה שאני מקטינה את הציפיות שלי מהיום הזה, למינימום האפשרי, ומשתבללת ככל שניתן, בהתעלמות כאילו , הופ הופ טרללה , זקנתי בשנה!

אני שוב פעם באטרף של חיפוש. איכשהו קרה כבר כמה פעמים שהייתי בתוך המרדף הזה, אחר משהו, ויצאתי משם עם בני זוג.
הבעיה היא שהתחושה הזו שואבת כל כך חזק לתוכה. המוח מחווט ומשדר בכיוון הזה, גם בלי שארצה שזה מה שיקרה.
יכול להיות שזה הרצון שלי שיוצר את ההגשמה הזו. יכול להיות שזה מן כוונון הזוי של הנשמה שלי למה שעתיד לחיות. ויכול להיות שזה סתם ככה הורמונים שמשגעים לי כמה סינפסות במוח. אבל סקס זה לא הבעיה. סקס יש לי אם אני רוצה.
הזכירו לי את הדבר הארור הזה שאני מחפשת. אינטימיות, אני טובה באיטימיות. טוב לי באינטימיות, ועוד אילו הטיות פעלים שונות. בקיצור אינטימיות. אני חושבת שזיינתי את השכל מספיק על אהבה. הייתכן שאהבה זה אינטימיות עם תחושת ביטחון?
חופרת.

בקיצור החרמנות לאינטימיות הזו, מוציאה מהדעת קלות. לפעמים אני חושבת אחורה, על כל ההיסטוריה של הזויגיויות שלי פשוט... כל כך הרבה אנשים שחשתי רגש אליהם, כל כך הרבה אנשים שחלקתי אינטימיות איתם, וגם את עצמי. ממשי ככל שזה נראה באותו רגע, עדיי מדובר ברגעים אבודים אי אז בעבר. וזה מגיע למצב שבו זה חונק לי את הנשמה. כל החלקים האלו שנשארו איתי מפעם. געגועים לחלקיקי אדם שמתגבשים להם לזהות כזו, מאוחדת בדמות האקסיידה שלי.

אני לא מצליחה להתרכז במטרות האישיות שלי בחיים, להגשים את השאיפות שלי.
הגעגוע הזה לחיבוק שישאר שם מעצבן, מתיש ומתסכל.

חוצמזה שדפקתי לעצמי את השינה איכשהו,וזה משפיע על התפקוד שלי, גם הגב שלי סובל בצורות שמוציאות אותי מאיזון קיומי, מאטות אותי, מרדימות אותי, ולא עושות לי טוב. ככה שקשה להיות.
ואז כשאני כבר עירה אני שפוטה של הלב שלי שחי בסרט, ובמידה מסויימת, מחפש הווה, ע"מ להתקיים בו.

ואז מידי פעם, מגיחים הרגעים האלו, שבהם אני רוצה מן מעטפה אישית בקנבס של הקוסמוס, שאוכל להתפר לי בתוכה כמו בפקעת, כדי שאצליח לעמוד בקצב הזה, של העשייה, של החיים.
כי מה שקורה זה שאני ישנה יותר שעות מלהיות ערה. זה מחורבן.
אז כשאני ערה אני צריכה את האנרגיה הזו להשאר עירה. this sucks men!

אז יהלום גדלה בעוד שנה. יהלום עדיין כואבת, יהלום עדיין צריכה אהבה. ויהלום עדיין מקווה ורוצה שיהיה לה טוב.

חלאס.
מספיק לדבר על עצמי בגוף שלישי.