ניצוצות

לילה של בוקר,
חשבון נפש,
שנים שעברו בלי לגעת כמו שאני נוגעת.
הרבה שנים, שהספיקו למחוק מזכרוני כמה שזה טוב.
בלי לחשוב פעמים, לפול לתוך זוג עיניים,
נדהמת פעם אחר פעם אחר פעם מהמבט ששוקעת לתוכו.
משיכה. רצון כל כך עז להרגיש אותה מכל כיוון, בכל צורה, מרגיש אמיתי. חי. זועק...
קול שמהפנט אותי. לא רואה את העולם, ולא מעניין אותי ממי ומה שקורה מסביבי. חשה אותה בלבד.
לא אכפת לי מכלום, תוהה אם היא נהנית... איך לעשות לה טוב. ואז עוד טוב, ועוד טוב. ואז עוד קצת. קצת הרבה.
לא אכפת מהרצפה, לא אכפת מהסביבה, לא אכפת לי מה יעבור במוחם של מי שעלול לצפות מהצד.

אני משחזרת את שהיה. והצמרמורת הזו לא מפסיקה.
חשבון נפש.
שנים. לא הרשיתי לעצמי לחוש כך. לעשות משהו כזה...נכון. בטח שלא להיות שם ולהרגיש. לא כך.
להוריד מסכות, להיות אמיתית.

והאמת המרה היא שלא משנה כמה עלולים לנסות להיות משהו אחר ממה שאת, זה לא עובד, מתי שהוא כל מסכה תתפוצץ.
אז נותר רק להיות , מי שאני.
וזה בכלל לא כיף להיות מי שאת לא, רק בשביל לרצות.
להיות אני ולקוות שזה יהיה דווקא לא רע, בשבילה...

(לאב כושלראבראבק! תודה ששכנעת אותי להיום שם היום)