ניצוצות

רוצה לצווח צווחות קטנות של אושר.
צועקת על העולם שהוא לא מבין.
זה כמו פלטת צבעים, שמתערבבת על אירזה שהוא קאנבס מתוח כהלכה, ו?נפרשת עליו במשיחות מכחול מדודות מחושבות ונשלטות על ידי ייצר פנימי, שרוצה לצבוע את העולם הנכונים.

לעצום עיניים ולעוף, ותחושות ששכחתי שניתן לחוש בהן מציפות אותי.
אני מקבלת אותן as is, לא מפקפקת בהן. לא שואלת אותן שאלות מציקות שרק גורמות להן לברוח.
עושה להן "כבוד", סופגת אותן אל תוך נשמתי.

קיטשי משהו, הא? רק תחשבו כמה שאני מזועזעת (לטובה...).
בתוך השממה, ראיתי נווה מדבר.
יובש אימתני שהופך לרטיבות מבורכת.

("תגידי, אבא שלך גנן? "
"לא"
"אז איך יצאת כזו פרח?")

המציאות הוסטה 180 מעלות מעצבות קיומית לשמחה מרגשת .מציאות תופסת אותי בהפתעה, כיאה להרגליה המגונים הידועים לשמצה.
המציאות עושה אותי צמאה.