ניצוצות

הצלחתי אחר מאמץ מיוזע לחשוף מספר בלטות מהרצפה...זה נראה ממש שיש בלטות בתור רצפה ולא עוד "דברים". מאידך, אותם הדברים שהורמו אחר כבוד מהרצפה, עדיין שמישים, ויש למצוא להם בית חדש שאינו על הבלטות של חדרי. אני מאוגפת בבלגן . עוד ערמה קצת יותר מרוחקת של ג'יפה ואיכסות נמצאת במרחק מה ממני, עציץ מת צריך להגיע לאשפה ולי אין חשק אפילו לחשוב על הנושא. אין פה מקום אפילו לשתות כוס קפה. והשולחן באמצע החדר, ובכלל כל הפאנג שוואי של החדר צורח הצילו.
מחשבות על זן: מסתכלת על ערמות ה"דברים" הפזורות מסביבי, מדמה אותן כצבא אויב המטיל מצור על מצודה באיזה קרב אימים ישן. האם כל ערימה בעצמה יכולה להיחשב כאובייקט? כל כך הרבה ערמות של "דברים".
אני מוצאת מקום לכל הדברים שניתן לסדר, שומעת מוזיקה, ג'אז באופן מפתיע הולם את המצב רוח שלי. המחשבות שלי נודדות אליה, ואיך שהיא משתלבת לי טוב- טוב בתוך הקצב והצלילים של הג'אז. וכמה שכן הייתי רוצה שתהיה לידי עכשיו. כמה שהייתי רוצה לבצע בה מעשיים מגונים, או להפך. זה לא משנה. העיקר שתהיה.
ואני חוזרת לבלאגן שעוטפת אותי ומחשבה צווחת במוחי שאין מצב, זה לא אנושי. אני חוזרת לחסל ערמות של דברים.
ולמחשבות עליה חודרת לתוכי, עמוק וחזק. ככה שלא אוכל לזוז לשום מקום, וחיוך שב להאיר את פניי.