*

עכשיו שאני כותבת רק לך פתאום זה נהיה קל. 

אני עוברת משבר קשה בנישואים וכל הזמן שומעת את הקול שלך. הבית קדוש. המשפחה קדושה. איזה קטע שבגללך לא פירקתי. בזכותך. 

תודה, א' אהוב. זה כואב אבל זה גם הדבר הנכון. 

אבל רציתי בכלל לדבר על הגוף. התחיל איתי איזה בחור מושלם כזה, בן ארבעים עם פרצוף מתוק וגוף יפהפה. הוא לא הצליח להאמין שאני באמת מסרבת לו, מי אני?

ולא היה לי נעים להגיד לו, אבל זה היה ממש קל לסרב. הוא לא עשה לי כלום

הרבה פעמים קראתי לך שמן שלי, ואתה צחקת על הקרחת שלך. אתה לא צעיר ולא חתיך. גבר עירקי שעיר, מכריס ומקריח. אוכל יותר מדי, לא מתאמן בחיים.

ואתה הגבר הכי יפה בעולם. 

העולם מספר לי איך נראה גבר יפה, והם באמת יפים ממש. אני מפסלת לפעמים גוף כזה וזה אסתטי ומרגש.

אבל אני לא רוצה אותם. לא רוצה לגעת בהם. הם לא מעניינים אותי בשום צורה. הגוף הוא המיכל של הנפש והרוח, ושלך... וואו, אני נזכרת בפעם הראשונה.

נכנסת לבית הקפה ההוא אחרי שלושה או ארבעה שבועות של התכתבות יומיומית אינטנסיבית. כבר הייתי שלך לגמרי.

ומיד זה עבד. למרות הזרות של הפנים החדשות, הגוף, הקול שלך. 

ובכל זאת כשיצאת חשבתי, הוא לטעמי? הוא שמן, והולך ככה, זה לא סקסי...

וזה לא החזיק אפילו דקה, ההיסוס הזה, כי האנרגיה שלך בלעה אותי כבר. כי ההיסוס היה קול חיצוני שקשור לאטרקטיביות במבט של אנשים אחרים.

מי שהיה רואה אותנו לא היה מתפעל ממך וכנראה גם לא ממני. שני אנשים מבוגרים ושמנים ולא יפי תואר. ובכל זאת, כשהיינו יחד אתה היית הגבר היפה בעולם, ואני הייתי אישה סקסית ופראית, כנועה לכל רצונותיך בלי רגע של היסוס. ועשינו דברים ונגענו בשמיים יחד. 

והיינו מצחיקים וחכמים ונהנינו מכל רגע. איזה דבר זה.

אני לא מבטלת את היופי וחשיבותו, ובכל זאת. ככה זה היה. 

ואולי פעם עוד נהיה. אני כבר לא מי שהייתי אז, בטח גם אתה השתנית, אבל הניצוץ הזה של מי שאני מולך, הוא פה, והוא חי, והוא שלך לעד. 

ימים קשים עוברים אלי, געגוע מר וקשה. 

ובכל זאת כשקראתי אותך הבוקר צורח ממש, יששששששששששששששששש!!!!!!! בגלל בית"ר, הייתי לרגע מאושרת ממש לדעת שאתה מאושר, כל כולך.

ולרגע הייתי כל כולי איתך, למרות המרחק האינסופי ששמת בינינו. 

קטן קטן.

לוטוס אמרה לי בשבוע שעבר שההתמסרות שלי אליך יפהפיה.

היא כבר אמרה לי את זה בעבר ואני תמיד הודפת, מרגישה שקרנית. כי היה משהו אחריך, כי פגעתי בך, כי זה לא היה מושלם. 

וזה נכון. זה לא היה מושלם. ובכל זאת, א', אני מסורה לך בכל מאודי, לתמיד. גם כשאני לא זוכרת את הטקסטורה של הנוכחות שלך. גם כשהזמן חולף, עוד מעט יהיה שנתיים שאנחנו לא בקשר. גם כשאתה בועט אותי. אני פה, ומחכה, ושלך לגמרי. כמו היום הראשון.

אמרתי לך אז שאני מכירה אותך מגלגול קודם, או כמה. אני אחכה לך כל חיי, ושוב בגלגול הבא.

הלוואי שזה לא ייקח כל כך הרבה זמן, אבל כך או כך, אחכה. 

הרבה זמן עבר מאז שהלכת, לאט לאט אני מתרחקת. השמלות שבחרת לי, נדחקות לאחורי הארון. אני כבר לא מקפידה על נשיות, מחשופים, סקסיות מתפרצת, מופגנת. כל אלה שמורים ממילא רק לך.

אבל לא חזרתי אחורה, אדוני הטוב. כי עדיין אני חיה כל כך טוב עם עצמי, עם הגוף שלי. שלמה לגמרי עם מי שאני. את זה אתה נתת לי, דרך חתחתים קשה שהסתיימה באריזה נוצצת ומושלמת של קבלה עצמית, ואז אהבה עצמית. בלי להשתנות, בלי לרזות, בלי להיות שוב צעירה. ככה, כמו שאני.

במקום זה אני לובשת בגדים שאני אוהבת. צבעוני, קצר, נח. קצת טום בוי, קצת לא לגילי כנראה, אבל למי אכפת. לימדת אותי שהדעה היחידה שנחשבת היא שלך, וכך היה.

ועכשיו, עד שתחזור, הדעה היחידה שנחשבת היא שלי. אם אני אוהבת איך שזה נראה, אם נח לי.

אני נזכרת בך.

לא נח לי, א'.

יופי. מה אכפת לי מה נח לך? ככה אני רוצה. 

כמה צחקנו יחד, א'. אני עדיין מחייכת כשאני נזכרת, למרות כל מה שקרה. אני עדיין שלך, כי בזכותך אני הרבה יותר עצמי, כבר ארבע שנים. 

מחכה לך, כפרה שלי. עד שתחזור. 

שרק אתה, מותק. 

מחכה לך. עדיין, וכנראה לתמיד.