אני קצת צוחקת על עצמי. פגישה אחת, כבר חמישה פוסטים? ויהיו עוד. יש לי עוד מחשבות.
ואני צריכה לכתוב את זה, לספר לעצמי מה קרה לי. להזכיר לי שלא לוותר שוב עלי, על הגוף, על התשוקה.
הלוואי שעוד ועוד איתו. הלוואי.
אתמול היה רגע שבו הרגליים שלי היו גבוה באוויר, בעצם הן היו ככה רוב הזמן.
אבל ברגע ההוא הראש שלו היה ביניהן והוא הסתכל פתאום על השוק שלי בהתפעמות כזו, בחיוך גדול, ונישק אותו, ואמר, איזה יופי, איך את לבנה! והנמשים האלה!
ונישק גם אותם.
אם הוא לא היה כבר בתוכי באותו רגע, הייתי מתחננת שיזיין אותי מרוב שזה היה מגרה.
(אתה לא יודע מה אתה עושה לי, א'. כמה שאתה רואה, אין לך מושג כמה עוד יש בתוכי.)
ידעתי שהוא אוהב נשים בהירות מאוד, לבן על גבול השקוף. זה כתוב לו בפרופיל. הוא התחיל איתי בגלל הניק שלי, ומההתחלה אמר לי את זה.
קצת לפני שהכרנו ביליתי שבוע על החוף בסיני, אז הייתי ורודה, וככה הוא קרא לי, ורודה שלי.
כדרך האשכנזיות, הצבע הולך ונעלם מהר ואני חוזרת ללובן.
ואיך אני שונאת את הלובן הזה. איך אני נלחמת בו כבר שנים, הולכת לים ומשתזפת שעות, רק לשבור את הלובן, לא להישאר מסנוורת.
וכששלחתי לו יום אחד תמונה של הרגליים שלי על הדשא בשמש, הוא כתב לי, איזה יופי. לא להשתזף!
ואתמול, כשהוא הסתכל ככה על השוק שלי, וירד לירך (רגליים באוויר, כל הזמן, זוכרים?), פתאום זה היה יפה גם בעיני. וקיבלתי אותי כמו שאני. לא בהכנעה, לא בלית ברירה, בשמחה. דרך העיניים שלו.
ואני לא אתחיל אפילו לדבר על הרגע הזה שהוא אמר, איזו יפה את. מרוב שזה לא אפשרי שמישהו יראה אותי ככה, אני חושבת שאולי דמיינתי את זה.
יש לי גוף. אני הגוף. אין שום הפרדה. והגוף הזה יפה וטוב והוא רעב למגע, ולעין טובה.
ואליו.
אני כותבת כדי לא לשכוח שוב.