*

להיות נשואה לאדם מקסים, בן זוג אוהב, אבא מעולה, שכמעט אף פעם לא רוצה סקס. 

לחכות לו עשורים שלמים. להתחנן. לחזר. להיעלב עד כדי השפלה. 

לשמוע שזה בגלל שהשמנתי. 

לרזות, ולגלות שזה לא נכון. 

הוא רוצה, הוא אומר, זה פשוט... הוא שוכח. 

הוא מתכוון. הוא אוהב, באמת, כל כך. מרגישים. 

להבין שזה לא נגדי. שזה לא קשור אלי בכלל. ככה הוא. 

לאהוב את המשפחה שלי כל כך. כמו שהיא. 

לבחור בי אחרי נצח של נסיונות, בידיעתו. לצאת לחפש לי גבר אחר, שכן רוצה אותי. 

ואז למצוא.

ולגלות שאני לא מצליחה לעשות בדסמ בלי רגש. שאני הולכת ומתאהבת. 

ועכשיו אני בבית וחלק מהלב שלי ממריא. חלק ממני סודי, נסתר. החלק הכי נעים. הכי מרגש. הכי חי. 

איך מתמודדים עם זה. 

יש חיים. חיים שבהם מעט מאוד אנשים יודעים שפגשתי אותך, ושכל העולם השתנה מאז. שכל כולי איתך ושלך, למרות שאני עוד לא מכירה אותך באמת.

היום היינו באירוע משפחתי. פגשתי את כולם אחרי הרבה זמן, וכולם התרגשו מאוד מזה שרזיתי, כי זה הרי הדבר הכי חשוב בעולם במשפחות. ככה זה. 

היינו באולם של בית הכנסת, חיבוקים, שיחות ואוכל, וכל הזמן הזה הייתי שם לגמרי. לא עצרתי לחשוב עליך, אי אפשר היה, אבל גם לא צריך. אתה בתוכי. בסימנים שהשארת על הפנים והגוף, ובעיקר בלב.

ואז התחילו דברי התורה, והקשבתי קצת, ואז המח שלי נדד מעצמו, כי דברי תורה תמיד קצת משעממים אותי, ומיד חזרתי אליך.

תשומת הלב שלי חזרה לתחושה הנעימה הזו שנשארת אחרי אנאלי אינטנסיבי, כאילו אתה עדיין שם. ומשם המחשבות נדדו אל הרגע שבו זה קרה.

וככה, ובאמצע האולם, בין חמותי לאחותה לסבא של בעלי, ראיתי אותך עומד מעלי ומחייך, הרגליים שלי כרגיל באוויר ואתה טוחן אותי ומוציא ממני כאלה גניחות פראיות, שאני מבקשת שתסגור את החלון, שלא ישמעו אותנו השכנים.

וחשבתי שם, באולם, מתי בפעם האחרונה גבר גרם לי לצעוק ככה? 

מעולם לא, אהובי. מעולם לא.

אבל זה לא חשוב יותר. חשוב שעכשיו כן. חשוב וטוב שבאת, שפיתית אותי לצאת מהמחבוא המטופש שבניתי לי.

ואז חמותי אמרה לי, את כל כך יפה פתאום.

וחייכתי. ואמרתי תודה.

תודה לך. 

במקום שבו העברתי שנים נטולות סקס כמעט לגמרי, עשורים!, ממש שם זיינת אותי הבוקר. 

חשבתי שאני ארגיש אשמה, שיהיה מסובך.

היה פשוט ומרגש למצוץ לך ולקבל את הזין שלך לכל החורים שלי במקום שבו אני תמיד ישנה. רק ישנה. הרגשתי חרמנית, מסופקת, מאושרת.

אתה פרס מטורף, כמה חיכיתי לך. ומגיע לי. 

שילמתי כבר מספיק. 

אני רואה את העדינות שלך, מול הפרא שיש בי. 

ככה הוא כתב לפני שבועיים. וחשבתי על עצמי, שאני יותר פרא ממה שהוא חושב. שיש לי שדים שהוא עוד לא מכיר. 

לא היה לי מושג. כל הגבריות המתפרצת הזו מצאה חן בעיני, שטח ואופנועים ומטווחים וקפה שחור וסיגריה. גבר גבר, סקסי בטירוף.

אבל דווקא בתוך השיחות שלנו אני מתחילה להבין שלא הבנתי בכלל מול מי אני עומדת. שהשדים שלי לא מתקרבים בכלל למה שהאיש הזה סוחב. 

היה איזה רגע שחשבתי שהוא שיקר לי קצת, כדי להגן על האנונימיות שלו, אבל התברר שאני חושדת סתם. פגשתי יותר מדי חארות בדרך. פספסתי שעומד מולי גבר ישר, פשוט ומלא כנות. 

והזיון הכי טוב שהיה לי בחיים, אבל זה לא הנושא עכשיו, ג'ינג', תתרכזי. 

אז הסיפורים שלו... 

כל יום אנחנו מדברים. הוא מספר סיפורים מחונן, והדברים שקרו לו בחיים יכולים להיות בסיס לסרט, אולי כמה. 

ילד פרא שכמוהו. הכל הוא עשה בדרך שלו. אף אחד לא שמר עליו, והוא למד לשרוד. לעשות מה שצריך. והוא מספר על הכל בישירות פשוטה, בלי רהב, לא מנסה להרשים אותי, רק לתת לי להכיר אותו. 

וככל שאני שומעת יותר ככה הלב מתכווץ מכאב, ואז מתרחב ברצון להכיל אותו ואת כל האמת הזו, את כל העבר הפצוע והלילות הטרופים והזכרונות. 

וליהנות מהפנתר שהוא עכשיו, ממזר סקסי, שלצד כל הבלגן הזה מלא בתשוקה ורעב ושמחת חיים. 

וכל החלקים שלו מוצאים חן בעיני, בא לי לעשות לו מקום שבו הוא יוכל להיות כל מה שהוא, ולדעת שהוא מלך העולם, גבר נערץ. נחשק, שהזונה שלו כורעת לרגליו, מעמידה עצמה לשירותו בכל דרך שיבחר.

אולי גם אהוב? עוד נראה. לא כדאי לתת ללב לעוף כל כך מהר, אני חושבת. 

אבל הלב עף. העדינות שלי רוצה לחבק את הפרא הזה חזק.

... ודחוף דחוף להרגיש שוב את היד שלו לופתת את השיער שלי, מושכת בכח, והשיניים שלו שוקעות בבשרי הרך.

בוא כבר, בוא, פרא מושלם שלי. 

אתה שומע נשמה?

העור שלי זקוק לעור שלך. להיצמד, לנשק, ללטף, ללקק, לחקור את כל כולך. 

הגוף שלי נרעד מגעגוע לידיים החזקות שלך, סוטרות לי, אוחזות בכח במותניים כשאתה מזיין אותי, משוטטות על השדיים שלי ואז צובטות בכח פטמה, מורידות ספנקים בכל מקום, נדחקות לכל חור, כי כולם שלך, מכאיבות כאב משכר, ממכר.

הכי כיף לי בעולם שאתה מדבר איתי מלא בטלפון. גם כי אתה מרתק ומצחיק והכי כיף לדבר איתך, ובעיקר כי כשניפגש שוב, אפשר להתרכז בדברים אחרים.

אני הדברנית, אז אתה מוזמן לדחוף את הזין שלך לפה שלי על ההתחלה, ככה אולי אני אשתוק קצת.

אבל לא בטוח, יש לי הרבה מה להגיד, אתה יודע 😈💦 

כשהגוף שמח, הנפש מתרוננת. הלב מלא. 

הולכת ברחוב וכל הצבעים חזקים ויפים יותר. האנשים חמודים.

נכנסת לכל חדר עם השמחה הזו, ומקבלת בחזרה חיוכים. ומחמאות.

את זורחת היום, שירי, מה קרה?

ופתאום בא לי ליצור, לכתוב, לנגן. אולי לכתוב שיר. 

אולי עליו? 

אולי. 

אני שרה במקלחת, שרה בעבודה, שרה ברחובות. 

וגברים מסתכלים עלי יותר, אחרת. המבט הזה. 

הם רואים עלייך, הוא אומר. גברים מריחים את זה. 

הציפייה לפעם הבאה הופכת את החיים למנהרה של אור והבטחה. הוא שוב יהיה שם, קשוח ומכאיב, ואז מתוק ומנחם, או אחרת. זה לא משנה. העיקר שהוא. 

הוא מתקשר, באמצע היום, וכמה שהיה טוב, עכשיו זה גן עדן. זה כמעט לא משנה על מה מדברים, העיקר שהוא שם. 

מתישהו, באמצע הכל, הוא אומר, הזין שלי מתגעגע לתחת החם שלך. 

ואני נשטפת בתשוקה, ככה, באמצע הרחוב, ומחייכת. 

מתי שתגיד, אני מחכה לך.

שכחתי שכל זה, המיניות, השליטה, הקשר עם מישהו שאני מכבדת ונמשכת אליו בטירוף, כל זה הופך את החיים טובים הרבה הרבה יותר. 

אני מרשה לך לשים את הניק שלי ליד שלך. 

הנשימה שלי נעצרה לרגע. כבר שאלתי אם הוא מרשה, ועכשיו, פתאום. 

לכבוד יהיה לי.

המילים הכי רומנטיות שכתבו לי אי פעם. 

(מתלהבת כמו ילדה בת עשרים, אני יודעת. ככה זה גורות.)

אני קצת צוחקת על עצמי. פגישה אחת, כבר חמישה פוסטים? ויהיו עוד. יש לי עוד מחשבות. 

ואני צריכה לכתוב את זה, לספר לעצמי מה קרה לי. להזכיר לי שלא לוותר שוב עלי, על הגוף, על התשוקה. 

הלוואי שעוד ועוד איתו. הלוואי. 

אתמול היה רגע שבו הרגליים שלי היו גבוה באוויר, בעצם הן היו ככה רוב הזמן. 

אבל ברגע ההוא הראש שלו היה ביניהן והוא הסתכל פתאום על השוק שלי בהתפעמות כזו, בחיוך גדול, ונישק אותו, ואמר, איזה יופי, איך את לבנה! והנמשים האלה! 

ונישק גם אותם. 

אם הוא לא היה כבר בתוכי באותו רגע, הייתי מתחננת שיזיין אותי מרוב שזה היה מגרה.

(אתה לא יודע מה אתה עושה לי, א'. כמה שאתה רואה, אין לך מושג כמה עוד יש בתוכי.) 

ידעתי שהוא אוהב נשים בהירות מאוד, לבן על גבול השקוף. זה כתוב לו בפרופיל. הוא התחיל איתי בגלל הניק שלי, ומההתחלה אמר לי את זה. 

קצת לפני שהכרנו ביליתי שבוע על החוף בסיני, אז הייתי ורודה, וככה הוא קרא לי, ורודה שלי. 

כדרך האשכנזיות, הצבע הולך ונעלם מהר ואני חוזרת ללובן. 

ואיך אני שונאת את הלובן הזה. איך אני נלחמת בו כבר שנים, הולכת לים ומשתזפת שעות, רק לשבור את הלובן, לא להישאר מסנוורת.

וכששלחתי לו יום אחד תמונה של הרגליים שלי על הדשא בשמש, הוא כתב לי, איזה יופי. לא להשתזף! 

ואתמול, כשהוא הסתכל ככה על השוק שלי, וירד לירך (רגליים באוויר, כל הזמן, זוכרים?), פתאום זה היה יפה גם בעיני. וקיבלתי אותי כמו שאני. לא בהכנעה, לא בלית ברירה, בשמחה. דרך העיניים שלו. 

ואני לא אתחיל אפילו לדבר על הרגע הזה שהוא אמר, איזו יפה את. מרוב שזה לא אפשרי שמישהו יראה אותי ככה, אני חושבת שאולי דמיינתי את זה. 

יש לי גוף. אני הגוף. אין שום הפרדה. והגוף הזה יפה וטוב והוא רעב למגע, ולעין טובה.

ואליו. 

אני כותבת כדי לא לשכוח שוב. 

החתולה שלי מגרגרת כשמלטפים אותה. לפעמים היא נותנת לי ללטף אותה בבטן, ואז הגרגור מעמיק, כמו מנוע קטן, כאילו היא עומדת להמריא.

אחרי שנפרדנו בצהריים חטפתי התקף בהלה. אולי רק לי היה כיף? אולי בשבילו זה היה בינוני וסביר? אולי הוא לא ירצה להמשיך?

ואחרי כמה דקות של בלגן בראש כתבתי לו את זה.

אני פה, הוא כתב. אני לא הולך לשום מקום. 

ואז התכתבנו המון. על מה שהיה ומה שעוד יהיה ועל סתם שטויות. והרגשתי שהוא מבין, ממש מבין, כמה אני הפוכה. ושאכפת לו. 

ומתישהו אמרתי לו, הבטחת לנשוך אותי. למה לא עשית את זה?

והוא אמר לי, בטח שכן, נשכתי אותך. 

ואני לא מצליחה להיזכר בזה. 

והוא כתב כמה מילים על מה שהיה, וקראתי ויש גם שם עוד דברים שאני לא זוכרת. 

ואני חושבת שבשילוב עם הטמטום שנפל עלי בצהריים והעובדה שנפלתי למיטה לשלוש שעות, בלי הכרה, כנראה שהייתי בסאב ספייס, שוב. ולא ידעתי. 

כבר הרבה זמן לא עשיתי כלום. לא פגשתי אף אחד, לא התעסקתי בבדס"מ בכלל. אולי שנה וחצי? אולי קצת יותר אפילו. אני מרגישה כאילו אני מתחילה שוב, ונזכרת איך זה. כמה זה פאקינג טוב. 

ועכשיו, בגינה עם סיגריה וחשיכה, עוברים בי הבזקים מהפגישה שלנו, ואני יושבת ומחייכת לעצמי, ומגרגרת כמו חתולה שמחה. 

ליטוף בבטן, זיון בתחת, מה זה משנה. העיקר שכיף. 

באמת הייתי בטוחה שיצאתי מהחדר לשעה הזה בסדר גמור. מאופסת לגמרי.

רק אחרי רבע שעה שהאוטו צפצף ואני ישבתי בצד הדרך הבנתי שאני לא מצליחה להזכר בקוד, או להבין מה צריך לעשות כשאני לא זוכרת את הקוד.

הבחורה מאיתוראן התקשרה והייתה ממש חשדנית.

את בטוחה שאת שירי?

בטוחה לגמרי. 

מספר תעודת זהות? 

לא היה לי מושג. 

... 

נכנסנו לחדר בבוקר ביחד. כאילו זה הגיוני, האיש הזה שפגשתי פעם אחת לפני שבועיים וחצי, ומאז התכתבנו בשעות לא שעות והבטחנו הבטחות מטונפות. הזר הזה, ואני.

הזונה שלו. 

התחפשתי בשבילו. אף פעם לא עשיתי דברים כאלה, אבל הפעם...

ירכונים וביריות ונעלי קטיפה אדומות עם עקבים גבוהים, ותחתוני תחרה אדומים בלי מפשעה, שיהיה לו קל ונח. 

ומעל, חצאית סקוטית, חולצה צחורה, משקפיים וקוקו גבוה.

ספרנית מהוגנת מעל, זונה מתחת.

הדלת נסגרה מאחורינו, והנחתי את התיק, והוא אמר משהו, ואני אמרתי משהו, ופתאום הוא היה ממש פה, בפנים שלי, מחבק אותי בכח, מריח אותי.

דחפתי את האף לשקע הצוואר שלו והרחתי את הטורף שלי, והיה לו ריח משכר של גבר, קצת זיעה וקצת סיגריות ועוד משהו שאין לו מילים אבל רציתי ממנו עוד ועוד.

אבל אחרי רגע הוא התרחק, ותפס את הקוקו ומשך את הראש שלי אחורה, חזק, והפה שלו היה על הצוואר שלי, וקיבלתי סחרחורת. 

ואז הוא הוריד לי סטירה, ועוד אחת ואז... 

מה היה אז? 

אני זוכרת רגעים קטנים. נזיפות וסטירות וידיים חזקות שנוגעות בי. 

סוף סוף. הידיים החזקות שלו עלי. כמה חיכיתי.

אני זוכרת שצחקנו, ועוד סטירות, ואני כורעת ברך לפניו ופוגשת את הזין שלו ורק רוצה אותו בפה שלי, עכשיו, מהר. 

והוא הרשה לי! וליקקתי ומצצתי ורציתי עוד ועוד.

ואז הוא תפס את הראש שלי ודחף לי אותו לגרון חזק עד שנחנקתי וכמעט הקאתי, וראיתי אותו מחייך, את העיניים היפות שלו, גדולות ובהירות, זורחות אלי. והייתי מאושרת. 

אני זוכרת שהוא קיים הכל. את כל ההבטחות של השבועות האחרונים. 

ושהוא נזהר עלי. אמרתי לו שלא ידאג. שאני יכולה לספוג בשבילו הרבה יותר, אבל הוא אמר לי לסתום ותקע לי שוב את הזין בפה וויברטור בכוס והפך אותי עם הרגליים באוויר, כמו שהוא אמר שהוא יעשה ולא האמנתי שזה אפשרי.

את רואה, הוא אמר בשביעות רצון, את כבר לא בת עשרים, ובכל זאת. 

הגוף החדש הזה שלי יכול לעשות דברים שהראש שלי לא מבין. בשבילו. 

... 

ודבר אחד שידעתי שהוא יכול.

לפני כמה ימים כתבתי לו, אתה אוהב אנאלי, נכון? זה מופיע הרבה במה שאתה כותב לי. 

אני מאוד אוהב, כן, הוא כתב.

גם אני, השבתי. מאוד מאוד אוהבת. 

וכשהוא זיין אותי בכוס היה לי כיף וטוב אבל התחננתי. אני רוצה את הזין שלך בתחת שלי. בבקשה.

עוד לא, הוא חייך. תחכי. 

בסוף זה הגיע. הרגשתי את הזין שלו ננעץ בכח לתוך התחת שלי והעולם עף, והוא הוריד לי עוד כמה סטירות ואני הבנתי שאני רועדת ורועדת, כולי, כל הזמן. שמרוב התרגשות הגוף שלי מנסה לפרוק אנרגיה ולא מצליח, וכל פעם שהוא נכנס ויצא מהתחת שלי עלו לי דמעות ורציתי שימשיך עוד ועוד. 

ואלוהים ישמור, הוא המשיך עוד הרבה. הוא אמר לי שלוקח לו זמן לגמור, אבל בואו, הרבה גברים סיפרו לי את הסיפור הזה בעבר. לא באמת ציפיתי שזה יתממש. 

וכל הזמן הזה רעדתי, וקצת בכיתי משמחה, אבל אני לא זוכרת הרבה חוץ מנעים נעים נעים, ומדי פעם צביטה בפטמה ומדי פעם סטירה, וכל הזמן הרגליים שלי באוויר, גבוה גבוה, עם נעלי הקטיפה האדומות, והאושר הזה, שהוא בתוכי. 

אל תצא לעולם, התחננתי. 

והתכוונתי. 

מתי היה לך הזיון האחרון? הוא שאל. 

לא יודעת, אמרתי. אולי שלושה חודשים? 

אולי יותר. ולא אמרתי לו שמה שיש לי בבית, זה לא כזה. זה לא דומה אפילו. זה מתוק ופשוט ומשעמם. 

... 

והוא... 

אין לי שום פאסון, הוא הטעם שלי בכל. אני מטורפת עליו, ועוד לא התחלנו. 

הראיתי תמונה שלו לחברה שלי והיא אמרה, ברור שהוא הטעם שלך. הוא טעם אוניברסלי כפרה. הוא מהמם. 

כל הזמן הרחתי אותו, מנסה לחקוק את הריח שלו בזכרון, ונגעתי בו, ליטפתי את הקעקועים המטורפים שלו, ורציתי רק עוד. 

... 

בסוף חזרתי לעצמי והתחלתי לדבר יותר מדי, ואיכשהו הוא זרם איתי לשם, והיה כיף לדבר איתו, ונרגענו. הוא מוצא חן בעיני גם ככה. 

אז כשהתחבקנו ויצאנו הייתי פרועת שיער ופרומת בגדים אבל בסדר גמור. מאופסת לגמרי. 

ואז היה הקוד. 

ואז ישבתי באוטו עוד שעה, לא יודעת מה אני רוצה וצריכה לעשות עכשיו. 

ואז נסעתי הביתה וישבתי בחניה. 

ואז נסעתי לתחנת הדלק לקנות סיגריות. 

ונזכרתי איך פעם חברה אמרה לי, אם את לא מתאפסת, תאכלי מתוק. ואכלתי טילון וחלמתי על הזין שלו על הלשון שלי. 

... 

אני לא מאופסת. אני לא רוצה להיות מאופסת. אני רוצה להרגיש את התחושה הזו בתחת שלי, ושהגבר הזה יחזור ויקח אותי שוב ושוב. שישתמש בי עוד, שלא ירחם עלי, שיכאיב לי כמה שהוא רוצה וצריך.

אני רוצה עוד. 

אתה שומע, טורף שלי? 

רק יצאנו, ואני עדיין רועדת, וכבר רעבה אליך.