החברות שלי שוב מודאגות. הגבר החדש והמסתורי בחיי מטריד אותן. הן מפחדות שהוא יפגע בי.
הן שתי החברות הכי טובות שלי בעולם. דעתן חשובה לנו וזה.
את עלולה להיפגע, הן אומרות לי. הן זוכרות בשבילי את ההתרסקות אחרי שהשולט הראשון שלי חלה, את המחירים ששילמתי לאורך ארבע שנים לא פשוטות.
אני מבינה למה הן דואגות, מקשיבה היטב כשהן מצביעות על מה שהן תופסות כדגלים אדומים. אבל הפסקתי להסביר. טוב לי איתו וזהו. ואני בפנים, all in. אני לא שומרת על הלב שלי מפניו.
יש לשולמית אפפל ספר ששמו "פחות מאמת אין טעם לכתוב", ואני חושבת שאצלנו יש וריאציה על זה.
פחות מהכל אין טעם לתת.
אני לא יודעת איך עושים קשר שליטה חצי כח. אולי אנשים אחרים יכולים, בשבילי לעצום עיניים וליפול אחורה, זה הצורך הכי עמוק.
וגם שסוף סוף יזיינו אותי כמו שצריך. מאז שאני איתו אני חרמנית עליו ואליו 24/7, ויותר חיה ושמחה מכפי שהייתי הרבה מאוד זמן.
והן צודקות, החברות שלי. התמסרות כזו היא מסוכנת. הוא באמת יכול לפגוע בי.
אני חושבת שזה לא יקרה. אני חושבת שהוא איש ממש טוב ומיוחד, אבל מה אני אגיד, כבר טעיתי בעבר. אני יודעת שזה עלול תמיד לקרות.
ובכל זאת. הגוף שלי משתוקק אליו כל כך, והנפש כרוכה אחריו, ואני שלו, לגמרי.
רק ככה אני יודעת.
אז אני לוקחת סיכון. זה שווה את זה.
עכשיו תבוא כבר ותפרק אותי. מה כבר ביקשתי.
הכל.