*

כתבתי אתמול שאני אלך עם הזין שלו בפה כל היום. אבל היה יום כיף עם עבודה וחברות ומסעדות ובריכה ורוב הזמן פשוט שכחתי. חייתי. 

ובכל זאת, מדי פעם נזכרתי, וזהו. הוא היה בפה שלי, כל כך מוחשי, בבת אחת. הגודל, המרקם, התחושה שלו ממלא את כל חלל הפה, החיך והגרון מתהדקים והמציצה הזו, שואבת אותו לתוכי ומרגישה אותו מתנגש בענבל כמו שהוא אוהב...

שלולית מיידית בתחתונים. פטמות זקורות, בוערות. 

חיוך קטן.

זה היה יום טוב. 

הקדמתי קצת לפגישה, ובזמן שאני יושבת ברכב ונהנית מהשמש פתאום הוא עבר. הפסיכולוג שלי מלפני שנה. 

נופפנו לשלום. לא פתחתי חלון. לא בא לי לדבר איתו במיוחד. 

האיש הזה ידע הכל על הבדסמ שלי. הייתי צריכה הרבה עזרה עם המשבר עם השולט הראשון שלי, שלא הצלחתי להתגבר על המחלה וההיעלמות שלו.

והפסיכולוג כאילו היה הכי מקבל ולא שיפוטי, אבל מדי פעם הוא ניסה שוב לדבר איתי על סקס של התמוססות מעודנת, כאילו מנסה לתקן את הזונה שאני, שאהיה יותר מהוגנת.

ונזכרתי איך לפני שנה וחצי סיפרתי לו שהלכתי לבקר חבר בגליל. הוא איש מתוק, מבוגר ממני, בטח בן שבעים. פעם הוא היה דלוק עלי בטירוף, כשהייתי בת עשרים ומשהו והוא בן ארבעים ולמדנו יחד.

ועכשיו הוא סובל מדמנציה, הולך ומדרדר לאט.

במהלך הביקור הוא עשה לי מסאז' מקצועי מעולה ודיברנו ושמענו מוזיקה.

ואז הוא משך אותי לרקוד, וצחקתי ובאתי. ותוך כדי הריקוד הוא קבר את הפנים שלו בצוואר שלי ונישק, נצמד יותר ויותר והידיים שלו גלשו במורד הגב וליטפו לי את התחת ותפסו אותו, והרגשתי איך הזרועות שלו מתהדקות כדי לגעת לי בשדיים, מהצד. 

אני ממש אוהבת אותו אבל אף פעם לא נמשכתי אליו, גם לא באותו יום. אבל אחרי רגע של בלבול מול הסיטואציה חשבתי, אוקיי. הוא דמנטי. הוא מידרדר ויודע את זה, הוא סובל.

ברור מאוד שנעים לו עכשיו, וברור שהוא לא יחצה את הגבול.

וככה החלטתי לתת לו. להתמסר. והוא המשיך לגעת ולהיצמד עוד שיר ועוד אחד, ואז התחבקנו והלכתי.

כשסיפרתי לפסיכולוג שלי על זה הפנים שלו התעננו ממש. זה סיפור נורא קשה הוא אמר לי.

הייתי מופתעת. שאלתי למה.

כי את נתת לו להשתמש בגוף שלך!

נכון. אדם חולה וסובל באחרית ימיו מזמז לי קצת את החזה והתחת. למה זה כל כך נורא?

הוא הסתכל בי במבט נוקב ואמר, אם אחד הילדים שלך היה מספר לך את הסיפור הזה, מה היית אומרת לו? מה היית מרגישה? 

הורדתי את הראש. אמרתי לו שהוא צודק. 

אבל האמת היא שהאפס המתחסד הזה טעה. אני לא מצטערת לשניה, ואם אני אקלע איתו שוב לסיטואציה דומה, אני אעשה הכל שוב בדיוק אותו דבר.

תכלס, אם הייתי בנאדם הייתי נותנת לו לזיין אותי.

ואם אחד מהילדים שלי היה בוחר ללכת באותה דרך הייתי סומכת עליו שהוא יודע מה הוא עושה ושומר על עצמו. 

ואני יודעת שהגישה הזו לא מתאימה לכולם וכולן, אבל לי כן. אני מרגישה שזה היה הדבר הכי נכון ויפה לעשות, ואני גאה בעצמי.

שיזדיין הפסיכולוג האפס הזה.

יאללה, יש לי הזמנה במסעדה הכי טובה בעמק. תהיו רעים, זה יפה לכם. 

The world breaks everyone and afterward many are strong at the broken places. But those that will not break, it kills. 

-Hemingway

רבות מחשבות. בדרך לנהלל, וגניגר.

כשהילדים שלי היו קטנים למדתי שהסחות דעת הן המפתח כמעט להכל. אפשר להרגיע כל דרמה עם הסחת דעת טובה.

לקח עוד כמה שנים עד שהבנתי שזה נכון גם למבוגרים, ומדי פעם אני אשכרה זוכרת את זה בזמן שאני צריכה הסחת דעת. כמו עכשיו.

אז הזמנתי את הבעל המתוק לסרט ואתמול הלכנו להזמנה של אוליביה וויילד.

יאמר לזכותי שלא צללתי עמוק מדי לטריילר לפני שהלכנו. או אולי לחובתי. כי לא הייתה שום הסחת דעת כוסומו.

הסרט הזה מתחיל בארוחת ערב של זוג בורגני ודי בלתי עם השכנים המסקרנים, והופך ל... משהו אחר לגמרי. ואז שוב.

בלי ספוילרים. לא לדאוג. 

באמצע הסרט יש פאזה סופר סקסית שבה מדברים על מיניות משוחררת בצורה לא מוסרנית, כולל אזכור של פגינג שלא פוגע בגבריות של המקבל. האמת, ביחס למה שאני מכירה בקולנוע המיינסטרימי זה באמת סרט לא מתחסד, וזה היה כיף.

הבעל ישב לידי בלי לדעת שאני לגמרי בעניין של רוב הדברים שמדברים עליהם (אם כי לא פגינג, דווקא, אומרת כדי שלא יציעו לי פה. שוב.) ומשם הסרט הלך והסלים למחוזות לא פשוטים.

חזרתי מלאה מחשבות עגומות, למרות שזה סרט מצוין עם שחקנים נהדרים. אם לא מישהו מפה שסיפק הסחת דעת ברוכה, זה היה ערב מדכדך ברמות. 

ידע הציבור וייזהר. 

בכלל, בימים האחרונים דיברתי פה עם אנשים. בדרך כלל אני מונוגמית ונאמנה כמו כלבה אבל הוא אמר לי שהוא מדבר עם נשים ומחפש מישהי במקומי, וגם שלח אותי לדבר עם גברים, אז בסדר. 

איך אומרים, We are on a break. 

וגיליתי פה כמה גברים כל כך אינטליגנטים ומעניינים וגם שאלוהים יסלח לי, סקסיים, והבנתי שאני באמת לכודה יותר מדי זמן באיזו פינה של חוסר ברירה. 

ויש ברירות. גם בנישואים שלי וגם במסע שלי פה. 

יש על מה לחשוב. 

אה, ופנלופי קרוז, שבצעירותה עצבנה אותי, הפכה רשמית לאישה שבשבילה הייתי עוברת צד בשנייה. 

את חושבת שאולי תמצאי מישהו שיכול לזיין לך את התחת שעה?

מה אתה חושב?

שכן.

כן? יש עוד כמוך?

אולי. 

אתה רוצה שאני אמצא מישהו אחר שיזיין אותי?

ג'ינג', לפעמים עדיף שתסתמי. 

אני מנסה. לא חושבת שאני יודעת איך לסתום בלי זין בפה. 

ולא. אין עוד כמוך.

והתחת שלי רק שלך. 

נראה אם אני יכולה לסתום יממה אחת שלמה. אני פשוט אדמיין שהזין שלך בפה שלי כל הזמן. 

ואצייר. 

נראה לך שאני אצליח? 

מ-עכ-שיו. 

אני מרגישה חרמנית

אני מרגישה רעבה

אני מרגישה שאני רוצה לזחול אליך

אני מרגישה את החבלים שלך מתלפפים על הידיים שלי

אני מרגישה את הזין שלך בתוך התחת שלי בכל פעם שאני עוצמת עיניים ומותחת רגליים למעלה. 

וכל קו שאני מציירת

שלך

וכל טעות שלי

שלך

וכל נשימה שלי

שלך

וכל גמירה, כל התנשמות, כל רעד - 

שלך. 

ואתה יכול למצוא מישהי אחרת, נשמה שלי,

אתה יכול לדבר עם כולן. 

אבל אתה יודע שתחזור אלי,

כי אתה שלי. 

כי אני שלך. 

זהו. זה כל מה שאתה צריך לדעת על הרגשות שלי. 

והכל יתבהר. 

השמאלית מבוססת על תמונה של מישהי מכאן אבל אני לא זוכרת מי. 

והרגליים שלי, בתנוחת שימוש, כמו שהוא אהב.

המורה שלי לציור אמרה בשבוע שעבר שעשיתי קפיצה מטורפת. ובאמת שחשבתי שהיא סתם מחמיאה לי כדי לשמח. 

אבל כנראה שלא, כי היום היא קנתה ממני שלושה ציורים 😳

אתה מסמן עם העיניים בתנועה זעירה, כמעט בלתי נראית, ואני כבר על הברכיים.

הרצפה קשה וקרה. אני לא מרגישה אותה. הגוף שלי כולו עצבים רוטטים וכל כולי נתונה לכפתורי המכנסיים שלך שנפתחים בין אצבעותי הרועדות מהתרגשות.

והנה הוא מולי, רוטט, עולה ויורד בעדינות, כמו קורא לי לבוא. לרגע אני מודעת לנזילה המתגברת בבת אחת בכוס שלי. 

אני נושאת אליך מבט. 

אפשר? 

רק להריח, זונה. בלי ידיים. לא מגיע לך. 

אני מתקרבת אליו, נועצת אף במפשעה שלך, לידו, שואפת את הריח שלך. זיעה וסיגריות ומשהו שאין לו מילים.

העור החמים של הזין נוגע רגע בלחי שלי. הפה שלי מתמלא רוק מרוב שאני רוצה אותו כבר.

אני מלקקת את העור שלך, את הביצים הכבדות, מחכה בלי אוויר שתרשה לי כבר

לא נושמת 

לא חושבת על כלום

לא יודעת כלום

לא רוצה כלום 

רק את הזין היפה הזה, שהתגעגעתי אליו כל כך. 

אתה מסתכל לתוך העיניים שלי. אתה נראה קשוח, אבל העיניים שלך... אני רואה את החיוך בזוויות. 

קדימה, זונה, אתה אומר. 

אני פותחת פה גדול ומתקרבת לאט, עוטפת אותו בהדרגה, מנסה להרגיש את כולו, את הטעם, הנוקשות, הטיפה הקטנה בקצה. 

אני רועדת כולי. אסירת תודה. מבינה לראשונה בעומק איזו זכות זו, להחזיק אותך בפה שלי. לענג אותך. להיות כל כולי רק בשבילך. 

אתה מוריד לי סטירה.

קדימה, אתה אומר. 

תראי לי כמה התגעגעת אליו. 

רק שלך.