*

כשהייתי גוזל בדסמ מוחתם, לפני חמש שנים, המילה הזו פירקה אותי.

שלי. 

את שלי. 

וגם: הכל.

הכל שלי. כולך. 

אני כבר לא גוזל, וכבר לא מוחתמת תודה לאל. 

ואתה... 

אתה כל הזמן מזכיר לי שרדפת אחרי. לא ויתרת לי.

נס בכלל שרדפתי אחרייך, אתה אומר לי, ומבטיח שאני אשלם על זה ביוקר. אנחנו צוחקים, אבל אני קצת מפחדת. 

היו לי שולטים והיו כאלה שזיינו אותי. אני חושבת שאתה הראשון שגם וגם.

אתה רדפת אחרי, אבל אני חיכיתי לך, ולא ידעתי שאני מחכה. 

אחרי חודש של פורפליי מטורף ועוררות מינית רצופה, משכרת, הבוקר אנחנו באמת, בפעם הראשונה.

אני לא יודעת מה יהיה שם. אתה לא מספר לי הרבה, רק שואל שאלות. אני מרגישה שאתה לומד אותי, כמו אריה שקט בסוואנה, מתבונן במה שנראה כמו אדישות, ובעצם הוא דריכות. ואני הבמבי שמקפצת מולך בתמימות עליזה, לא מעלה על דעתה. 

או אולי כן. אולי הבמבי הזו רוצה להיטרף.

שלוש שעות.

אתה שומע?

אני שלך. ואני אתן לך הכל. 

אני לא מספרת על מה שקורה בינינו לאף אחד. 

ניסיתי. סיפרתי. החברות שלי כל כך נבהלו שהן שכנעו אותי לחתוך ממך, ועשיתי את זה, כי אני הבלה. וכמעט איבדתי אותך. 

למזלי אתה סבלני וחכם, והחזרת אותי אליך בשנייה. את יוצאת לפעמים מאיזון, כתבת לי. אני אחזיר אותך.

איזו דרך נדיבה לראות את זה.

זה נכון. אני יוצאת לפעמים מאיזון. אבל נכון גם שמערכת היחסים שלנו לא עוברת חלק בגרון לאנשים. 

שנינו נשואים. רק זה... 

ואז יש את עניין השליטה, והנכונות שלי להכנע ולהתמסר לצרכים שלך. הן חמודות, החברות שלי, אבל וניליות מאוד. קשה להן להבין שכל מה שאתה עושה מוצא חן בעיני, סקסי, מרגש. שאני רוצה שאתה תחליט, שאתה תשתמש בי איך שאתה רוצה. מתי שאתה רוצה. כמה שאתה רוצה.

זה כל מה שאני רוצה. 

אז אני מקיימת חיים מקבילים בסוד. מסתובבת עם חיוך קטן, מרוצה. כל הודעה שלך מסעירה, מחברת אותי לגוף ולחיים.

אף פעם לא ידעתי לעשות את זה, להינות בלי לספר ולשתף. ועכשיו שזה קורה, אני מגלה שזה נעים ומרגש בפני עצמו, הסוד.

ואני יותר חמודה לכולם, בכל מקום. האושר הזה שאתה יוצר בחיים שלי, יש לו אדוות בזוגיות, בהורות, בעבודה. אני קשובה ואכפתית יותר.

וכל הזמן, מאחור, אני שומעת אותך לוחש לי באוזן, זונה קטנה שלי, ובכל פעם כזו, הצפה. כולי רטובה חצי מהזמן, מוכנה אליך. 

כן, הם לא יבינו.

לפני יומיים הוא כתב לי עוד אחת מההודעות המחרמנות מדי שלו, ובאמצע המשפט הזה: 

"והזין שלי בתחת הקטן שלך"

ונתקעתי שם, בתדהמה. עשרות שנים הייתי שמנה, והיה לי תחת ענקי.

(וזה היה בסדר, היה מי שרצה אותי גם ככה.) 

אבל זה היה ממש מרכיב זהות. גם לסבתא שלי היה תחת כזה, לדודות, לבנות דודות...

ועכשיו המשפט הזה. 

וכל כך נתקעתי מולו שהלכתי למראה והתפשטתי והסתכלתי על התחת שלי. 

הוא כבר לא ענק. אפילו לא גדול. 

בפעם הראשונה שדיברנו אמרתי לו שאני שמנה, וכשנפגשנו הוא הסתכל עלי בפליאה ואמר, אבל את לא שמנה בכלל. 

וזה נכון. ירדתי איזה עשרים וחמישה קילו, ואני מלאה בקושי, אולי אפילו זה לא. כל הבגדים יושבים עלי מדהים. אבל בראש שלי אני עדיין האישה השמנה שהייתי, שהייתה פה עדיין בדצמבר האחרון. זה לא הרבה זמן.

מעניין אם פעם אני אתרגל. אם אני אראה את עצמי ככה. 

עוד נראה. בינתיים אני פשוט רוצה את הזין שלו בתוך התחת הקטן שלי 😏 

זה כאילו שמישהו עושה ריבוט, וכל משאבי המערכת שהיו טרודים באלף אפליקציות מתכנסים, מתפנים, ועכשיו הכל הכל על דבר אחד:

הוא. 

וכל הדבר הזה, אין לו על מה להיתפס כי מי הוא? מה אני בכלל יודעת על הגבר הזה, שכל מילה שלו מפעילה לי את הגוף והנפש?

ואולי בגלל שאני לא מכירה אותו הכל כל כך מרגש? אולי זו הסכנה בלהניח הכל בידיים של אדם כמעט זר?

כך או כך, הכל פונה אליו והכל סוער ונרגש כמו שיר של אלתרמן, והמח מעורפל מדופמין והגוף עושה מסיבה, אבל הוא לא מרשה לי לגמור אז זו מסיבה שלא מפסיקה, כל הזמן כל קצות העצבים רוטטים.

אני קוראת את המילים שלו שוב. הכל עובד לי בגבר הזה. איך שהוא מתנסח, מה שהוא מבטיח לעשות לי. שני חלקי פאזל שמתחברים במדויק. 

הנה, עד כדי כך החרמנות גואה שהדימוי הזה מרטיב.

אני רוצה לדבר עליו אבל אין לי מה להגיד. אין מה להגיד. 

אני רוצה. אני שלו. זהו. 

איזה כיף זה התחלה. 

זה כתוב בפרופיל שלי אבל כנראה שאף אחד לא קורא שם, אז שיהיה גם פה: 

אני בקשר עם שולט מהמם, אני קרועה עליו. 

(כן, גם כשהוא מוציא אותי מדעתי הוא מהמם.) 

לא ממקבלת.

לא עונה להודעות. 

זה לא אישי, זה לא בשביל להעליב. 

חג שמח. 

זה באמת אושר גדול לשבת ליד שולחן החג בבגדים לבנים עם המשפחה המתוקה שלי

... ורק מדי פעם חולפת בי מחשבה עליך, ומה תעשה לי 😈

בזמן שאני משתגעת, הוא שקט.

הוא מגיע בערב וכותב לי בשלווה, "מדי פעם את יוצאת מאיזון. הזין שלי כבר ירגיע אותך." 

כן, בבקשה.

חייבת להפסיק להניח שאני מבינה את הגבר הזה. לעצום עיניים, להתמסר. לתת לו להוביל. הלוואי שאני אזכר איך עושים את זה. 

אולי מרוב הפחד שכחתי הכל. 

א' היה אומר לי, זה בשורש נשמתך. את מצייתת בלי הרף של היסוס, נמזגת לתוך התפקיד כל כך שאת אינך, נשארת רק השפחה. כל מה שהיא רוצה זה להתמסר, לתת לי הכל.

היו לי כמה נשלטות שהיו שלי, לגמרי, הוא אמר. כמוך לא הייתה לי.

מאז עברו חמש שנים וים געגועים. 

ואני חושבת שמרוב שאני מפחדת לחזור, אני לא מצליחה לתת לה להופיע. לא סומכת עליה שהיא תשמור עלי.

הרבה מאוד זמן היא לא פגשה אדון ראוי. ועכשיו, כשסוף סוף כן, לא נתתי לה. בגלל הפחד. היא עדיין בתוכי? 

מה קורה לשורש נשמתי עכשיו, בלעדיו?

***

אני לא רוצה לענות לאף אחד אחר. 

***

"את שלי, וכנראה שתמיד היית שלי, רק שלא נפגשנו," כתבת לי. 

אני מחכה לך. אולי פעם תבחר לשוב. 

אני שלך. 

אמרת לי.

ובכל זאת, זה כל כך כואב. 

הוא לא עונה לך, וזו כנראה התשובה. 

ואי אפשר להאשים אותו. יש גבול לשגעת, בטח בשלב הזה.

וזה שאת מתחרטת? בעיה שלך. הוא החליט. 

יש לך עד כניסת החג לבכות ולהתגעגע ולכתוב לו, ואז את מוחקת את כל הפוסטים, את התמונות שלו, את ההיסטוריה של ווטסאפ וכל ההתכתבויות איתו פה באתר. 

שומעת? כניסת החג. מספיק.