*

הוא לא עונה לך, וזו כנראה התשובה. 

ואי אפשר להאשים אותו. יש גבול לשגעת, בטח בשלב הזה.

וזה שאת מתחרטת? בעיה שלך. הוא החליט. 

יש לך עד כניסת החג לבכות ולהתגעגע ולכתוב לו, ואז את מוחקת את כל הפוסטים, את התמונות שלו, את ההיסטוריה של ווטסאפ וכל ההתכתבויות איתו פה באתר. 

שומעת? כניסת החג. מספיק. 

כל הלילה חלמתי על מלחמה. משום מה האויב הפך את הטילים למכוניות, הן ירדו מהשמיים. מכוניות לבנות, אלגנטיות כאלה, דודג' או שברולט משנות החמישים של המאה הקודמת.

ידעתי שהוא מתרוצץ אי שם למטה עם האקדח שלו ונלחם. ודאגתי לו נורא. הסתכלתי על המכוניות-טילים והתפללתי שהוא בסדר, כעסתי עלי שוויתרתי עליו. 

אוף, מח, תפסיק להתעסק בו. צריך להתגבר, אתה שומע?

צריך להתרגל שוב לאין. 

החברה שלי מעוצבנת עלי. הרגע שלחתי לה תמונה. אני יושבת על הספסל, במקום שבו פגשתי אותו לקפה.

כמה זמן את מכירה אותו, שלושה שבועות? אני לא מרשה לך להתאבל על שלושה שבועות! 

אני אומרת לה שהוא היה מושלם. הדיבור, החיבור, ההעדפות...

כן, והוא כל הזמן נעלם והכניס אותך למתח וזה עשה לך ממש רע. 

כן, אבל... 

בלי אבל. קומי ועופי משם. 

אני אומרת לה בסדר, אבל נשארת עד סוף הסיגריה. 

האמת היא שוויתרתי לגמרי על בדסמ כבר מזמן. לא הצלחתי להשתחרר מהצל הכבד של השולט הראשון, שאהבתי, והוא חלה ולא חזר לפה בארבע השנים האחרונות. ואחרי כל הזמן הזה, פשוט הרמתי ידיים. בסדר, אני מכורה לרומנטיקה הזו של המתנה וזה מה יש.

אבל אז הוא הגיע. חמוד וממזר, וגר קרוב אלי, והוא התעקש ממש. 

אבל כשסוף סוף אמרתי כן, הוא התחיל להיעלם. לא כל הזמן, אבל מספיק כדי לערער אותי. מצאתי את עצמי מחכה לו כל הזמן, עצובה חצי מהזמן. 

ככה זה גברים, היא אמרה לי. לא כולם, אבל הרבה. הם נהנים מהמרדף. 

אני לא זוכרת איך זה גברים. אני נשואה כבר 27 שנים, ברובן הייתי נאמנה כמו כלבה.

אני עצובה.

אני מתאבלת עליו, למרות שזה רק שלושה שבועות. על הפנטזיה של מה יכול היה להיות, אם רק... 

באמת סתומה. 

שוב גיליתי שאני לא יודעת איך מתנהלות מערכות יחסים פה. ואולי לא רק פה. יש לי איזו תפיסה שאנשים מתכוונים למה שהם אומרים, ומתברר שזה לא תמיד נכון. 

בעצם כל מה שצריך כדי לדעת את זה זה לקרוא את הבלוגים האחרים. ואני קוראת, אבל משום מה הנחתי שאצלי זה יהיה אחרת. 

(אולי בגלל שאני נשואה לאדם שמילה שלו זו מילה. אני שוכחת שלא אצל כולם זה ככה.) 

אני לא חושבת שהבחור שהתחיל איתי, ואיכשהו הצליח לשכנע אותי לנסות שוב אחרי הרבה זמן שלא, התכוון לפגוע בי. אבל נפגעתי. קצת. 

לפחות הפעם הייתה הכרות מהממת עם איש שווה, ופנטזיה מתוקה מאוד. וזה היה קצר, אז רק מעט כאב לב. גם זה משהו.

טוב, יצאתי שוב לפנסיה. תשחקו יפה ותהנו, אני אסתפק בקריאה. זה כיף ולא מכאיב מדי. 

וזה לא הסתדר. כל היום הייתי קצת עצובה. 

זו לא אשמתך, ככה זה. גם אתמול, גם היום. לפעמים העבודה גוברת על החיים, אבל חרדת נטישה עתיקה נפקחה בי. 

אני יותר רגישה מכפי שנח לי להודות, אפילו בפני עצמי. 

בסוף לא נפגשנו היום.

מצד אחד בא לי להרוג את האיש שסיבך לנו את היום הזה, מצד שני, אני יודעת את ערכה של הציפיה. את האופן שבו היא מגבירה את התשוקה, שנינו כבר קפיצים, מתוחים עד הקצה. 

טוב, לפחות אני. 

אני כל כך מחכה לך.
בעצם לא נגענו עדיין. שתינו קפה עם סיגריה, דיברנו, התנהגנו כמו מבוגרים.

אני חושבת על המגע הראשון שלך, וכולי רועדת פתאום. כולי חשמל מהמחשבה עליך מגיע
ועושה מה שבא לך

מנשק? 
דוחף אצבעות לכוס שלי?
מה יהיה בכלל?

אתה תחליט. אני יודעת רק מה אני רוצה.

להרגיש את הטעם של הלשון שלך
להריח את הזיעה ישר בבית השחי שלך
ללקק אותה מהעור שלך

זה רק רגע, נכון?
אבל איזה רגע זה, הראשון...

מהבוקר בכל פעם שאני חושבת על זה, אני נרטבת, ולא נוגעת. מחכה לך. שייקח זמן. אנחנו שווים את זה, נכון, טורף שלי? 

אני סופרת אותם בלב. בדיוק ארבעה.

ואז אנחנו. 

אתה כותב לי מה תעשה לי ואני קוראת בלב פועם מבהלה והתרגשות ושמחה.

באמת? זה מה שאתה רוצה? וגם זה? 

אני מנסה לפענח אותך, ונזכרת שחבר אמר לי, גבר זה יצור פשוט. לא לפענח, להקשיב. מה הוא אומר? להתבונן. מה הוא עושה?

אתה אומר דברים כל כך מתוקים. אני עוצמת את העיניים ומדמיינת אותך חוקר את הגוף שלי ברעב השמח הזה שלך.

אני מפחדת לאכזב אותך. אתה הרבה יותר מנוסה ממני. הרבה יותר משוחרר. 

וכזה הורס. מביטה שוב בתמונה שלך, בפעם האלף. איך נדהמתי לגלות שבאמת ככה אתה נראה. עד כדי כך אתה באמת מהמם. 

ומכל מה שקרה בפגישה הראשונה שלנו אני זוכרת איך דאגת לי בקטנות. הבאת שני סוגי סיגריות, שאוכל לבחור. שילמת על הקפה אחרי שאני שכחתי. 

סלחת לי ביום שאחרי, כשהתפלפתי לך. 

גבר זה יצור פשוט. המעשים שלך מדברים, ואני מקשיבה. 

עוד ארבעה ימים. 

אתה שומע? 

אתה משהו. באמת. הגבר הכי שווה שפגשתי כבר הרבה מאוד זמן. ובדיוק כמו שאני אוהבת, עם הדגמח והטריקו והעיניים החכמות והחודרות האלה. 

ואתה רוצה אותי.

אותי? באמת??? 

אני עוד מתרגלת לזה, עוד מתרגשת מזה. 

אני רוצה לבקש ממך משהו, רגע לפני. 

בבקשה, תיזהר עלי.

הלב שלי עבר כל כך הרבה. הוא נשבר שוב ושוב, ובקושי הצלחתי לאחות אותו. ואתה באת, ואתה אולי...

אני מאוד זהירה. אל תיבהל מזה, בבקשה. זה לא בגללך, זה בגללי. 

ואני רוצה לבקש ממך גם להיזהר עליך. 

מרוב שאתה גבר גבר כמעט אפשר לפספס, אבל אני רואה את הצלקות שלך, את השריטות. אני רואה שכאב לך הרבה. ששתקת את כל הכאב הזה.

אני אשמור עליך. 

אני רוצה ששנינו נשמור עלינו יחד.

שנעשה את ההרפתקה הזו באגרסיביות העליזה ששנינו אוהבים, עם כל הכאב המתוק הזה, אבל גם בעדינות על הלב. 

אתה שומע? 

אתה משמח אותי מאוד. 

החיים מלאים הפתעות, 

והכי מפתיע זה שלפעמים הן ממש טובות. 

אבל ממש.