הרהורים בצל מלחמה

להיות זונה של מישהי

עם כל מה שמשתמע מזה 

האמת שמעולם לא סיפרתי את זה לאף אחד

וזה עלה לי בעקבות פוסט של מישהי כאן על הטרדות שהיא עברה

אני זוכר בתקופת הנעורים שלי שהייתי מתעורר בלילה מהשינה ומוצא את אבא שלי ליד המיטה נוגע בי בכל מיני מקומות עם מצלמה ביד השנייה

אני גם זוכר שראיתי במצלמה תמונות שלי שהוא צילם בזמן שישנתי 

אם הוא עשה דברים יותר גרועים אני לא זוכר ומעדיף לא לדעת 

אני חושב שזה היה רגע קריטי בחיים שלי שהבנתי שאין לי על מי לסמוך אלא רק על עצמי וזה עזר לעצב את האישיות שלי שהרגשתי בעצם מאוד בודד ולא אהוב כי גם ככה לא היו לי הרבה חברים ובנות לא כ״כ התעניינו בי וגם במעגל המשפחתי שלי לא מצאתי נחמה

הוא נפטר לפני כמה שנים טובות אז אין בעצם למי לבוא בטענות יותר וכבר אין טעם לשתף אף אחד חוץ מפוסט בבלוג מעופש באתר נידח

אני חושב שאחרי כ״כ הרבה שנים שבהם נלחמתי עם עצמי על המשיכה שלי לבדסמ

השלמתי עם עצמי שזה מה שאני אוהב

למה ילדים בני עשרים צריכים למות כדי שאני אוכל לשבת על הספה בשקט ולראות נטפליקס?

עם המון רגשות אשם אומנם

אבל עדיין אני על הספה ובן או בת של מישהו אחר נמצא עכשיו בחזית ומסכן את עצמו