כשהסופ”ש של כולם נגמר והם חוזרים לשגרה, אצלי הזמן עוצר. אני עדיין עטופה בשאריות של פוך, גופייה דקה מדי לחורף, ובין האצבעות שלי..אתה.
אני לא ממהרת לשום מקום. אתה קם לצחצח שיניים, אבל אני לוכדת אותך במבט. “עוד לא אמרתי שאפשר לקום.” אתה נעצר. מבולבל. עירום למחצה. ואני קמה לאט מהמיטה, ניגשת אליך עם הרצועה ביד. “היום אתה שלי. כולך. בלי מחשבות על מחר, בלי שגרה, בלי גבולות.”
אני כורכת את הרצועה סביב הצוואר שלך. לא חזק מדי, רק כדי שתזכור מי מחזיקה בה. כל תנועה שלך תלויה בי. כל צליל שאתה מוציא מקבל ממני אישור. אני גוררת אותך חזרה אל המיטה. “רצית להתקלח? תצטרך להרוויח את זה.”
אני קושרת אותך, ידיים מעל הראש, מפסקת את הרגליים שלך. כל הגוף שלך נחשף לשפתיים שלי, לשיניים, לציפורניים. אני חוקרת אותך בקצב שלי. שקט. סבלני. נוגע־לא־נוגע. אני יודעת בדיוק איך להוציא אותך מדעתך.
אני רוצה אותך מתחנן. רוצה לשמוע אותך אומר “בבקשה.”
אבל אתה לא תדע למה אתה מתחנן, כי אני לא אגלה עדיין מה מחכה לך..
אני מתקרבת אליך לאט, בברכיים על המיטה, זזה כמו טורפת שיודעת שהטרף כבר נכנע. אתה שוכב מולי, עיניים בוערות, אבל הגוף שלך דרוך מחכה, מצפה, סופג כל שנייה.
אני מתיישבת עליך, לא נוגעת איפה שאתה הכי רוצה, רק נותנת לך להרגיש את המשקל שלי, את השליטה. אני מצמידה את השפתיים שלי לצוואר שלך, נושפת חם, נושכת קל. אתה מנסה לזוז, אבל הידיים שלך קשורות. אין לך שליטה. רק אני מחליטה.
“אתה יודע למה אני לא נוגעת בך עדיין?” אני שואלת בלחש לתוך האוזן שלך, מלקקת את תנוך האוזן ממש לאט.
“כי אני רוצה שתשתגע.
אני רוצה לראות אותך מתפתל.
אני רוצה לשמוע אותך מבקש עוד, מתחנן.
אני רוצה לדעת שאתה שלי עד הסוף.”
ואז אני לוקחת את הזמן שלי. מסמנת שבילים על הגוף שלך עם האצבעות, עם קצה הלשון. נוגעת, נעצרת. נושכת. מלקקת. עוקפת בכוונה את המקומות שאתה הכי רוצה שאגע בהם.
“תסתכל עליי,” אני פוקדת, וכשאתה מרים את המבט, אני סוף־סוף נוגעת בך.
אבל לרגע קצר מדי.
ואז עוצרת שוב.
“עוד לא הרווחת את זה, מאמי.”
אני מחייכת חיוך מתגרה, נושכת את שפתיי.
“תרצה לגמור?
תצטרך לבקש כל דבר. ברור?״
העיניים שלך נעולות בשלי, ואני רואה שם הכולאת הרעב, את הכניעה, את ההמתנה. הגוף שלך כבר לא עומד בזה, אתה נמתח בתוך החבלים, כמעט רועד, כולך דרוך. ואני… נהנית מכל שנייה.
אני מרכינה את הראש אליך, מלקקת לאט את עצם הבריח שלך, משאירה שביל רטוב של הבטחה.
“אולי תתחנן עכשיו?” אני לוחשת, בדיוק ברגע שבו אתה הכי קרוב לאבד את זה.
“תגיד לי מה אתה רוצה. איך אתה רוצה. תשתמש במילים שלך.” אתה מתחיל לדבר, קול נמוך, כמעט רועד, אבל אני רוצה יותר.
“לא ככה,” אני קוטעת אותך, יושבת שוב עליך, נותנת לך להרגיש אותי דרכך.
“תגיד את זה בתשוקה. כמו שאתה מתכוון לזה. כמו שאתה יודע שאתה שלי.”
ואז, כשאני שומעת את המילים שאתה פולט מבין שפתיים יבשות, אני נמסה לרגע… אבל לא מוותרת על השליטה.
אני מתירה לך יד אחת. רק אחת.
“רק כדי שתוכל להחזיק בי בזמן שאני גומרת עליך.”
אני מתיישבת, מכוונת את עצמי, שולטת בקצב, כל תנועה מדויקת. אני נעה עליו באיטיות משוגעת, מכתיבה את הקצב, נושמת עמוק, יודעת בדיוק איך להביא את שנינו עד הקצה.
“אל תגמור עדיין,” אני לוחשת, כמעט באכזריות.
“זה הסופ”ש שלי, זוכר? ואני לא סיימתי לשחק…