יש משהו שאני יותר ויותר מבינה עם השנים, ודווקא מתוך החוויות הכי אינטימיות, הכי חשופות, הכי טעונות זה שהדבר שהכי חסר לי, זה אנושיות.
לא עוצמה.
לא שליטה.
לא טכניקה.
לא ביצועים.
אנושיות.
היכולת להיות פגיע, בלי לפחד שיחזיקו את זה נגדך. היכולת לשים לב לפרטים הקטנים איך אני נראית הבוקר, איך אני נשמעת כשאני עייפה, איך העיניים שלי משדרות צורך גם כשאני לא אומרת כלום.
היכולת להחזיק לי את היד גם כשאני שולטת.
ובעיקר היכולת להיות קודם כל… חבר.
אני לא מחפשת קשר של פנטזיה. אני מחפשת מציאות עמוקה.
קשר שבו אפשר לדבר על הכל גם על מה שלא נעים, גם על פחדים, גם על דילמות.
קשר שבו יש דינמיקה, כן..אבל היא נובעת מתוך אמון, מתוך תקשורת, מתוך חברות.
קשר שבו אפשר להיות פגיע ועדיין מוערך.
קשר שבו אני שולטת, אבל לא צריכה להחזיק מסכה.
אני לא רוצה נשלט “מושלם”. אני רוצה נשלט אנושי.
כזה שיחשוף בפניי את המקומות הכי רגישים שלו לא כי הוא נכנע, אלא כי הוא סומך.
כזה שלא יתבייש להגיד מה עובר עליו, גם אם זה לא תואם תסריט.
כזה שיהיה מוכן ללכת איתי יד ביד לא רק כשזה סקסי, אלא גם כשזה קשה, מביך, מתסכל.
זה מה שאני מייחלת למצוא.
לא משחק.
לא הצגה.
לא העתק הדבק של סיפורי פורנו.
אלא אמת.
אנושית.
מרגשת.
רכה לפעמים.
עוצמתית לפעמים.
אבל תמיד
אמיתית.