הוא הגיע לפניי, כמו שתיארתי לו.
המפתח היה מונח תחת העציץ, בדיוק איפה שהוריתי.
כשנכנס, ידע בדיוק מה לעשות התפשט בשקט. בלי לחכות לי. בלי לשאול.
אני נכנסתי כמה דקות אחריו. העקבים שלי הלמו ברצפה כמו פקודות.
הוא עמד שם, עירום, מבט מושפל, הזקפה שלו מכריזה על הכניעה עוד לפני שהוצאתי מילה.
“תרד למטה.”
אמרתי בקול יציב.
הוא ירד מיד, ברכיים על הרצפה, גוף כנוע, עיניים מושפלות.
ניגשתי אליו באיטיות, כרכתי סביב צווארו את הקולר.
“מה אתה?”
“שלך, גבירתי,” הוא לחש.
“כמה שלך?”
“עד הסוף. חייכתי.
לא כי זה מחמיא לי אלא כי זה מרגש אותי.
השליטה. המוכנות. הידיעה שהוא שייך לי אפילו כשהוא שייך רשמית לאחרת.
“על ארבע. אל תדבר. תזחל למיטה.”
והוא ביצע, כמו כלבלב צייתן.
על המיטה חיכו אזיקים, ספנקר, נר עם שעווה רכה.
קשרתי אותו. כל תנועה שלו הפכה מוזיקה לגוף שלי.
עברתי עם האצבע לאורך גבו, נישקתי את העורף ואז סטרתי. חזק. מדויק.
הוא רעד.
“אתה אוהב כאב, נכון?”
“כן, גבירתי.”
“ומה תעשה בשביל עוד?”
“מה שתגידי.”
חייכתי שוב. שפכתי עליו שעווה, טיפה אחר טיפה, בדיוק בין השכמות.
כל גניחה שלו הדליקה אותי יותר.
רכנתי אליו ולחשתי:
“אשתך יודעת שאתה מלקק לי את הרגליים? שאתה מתחנן שאתן לך לגעת בי?”
הוא עצם עיניים. לא ידע אם להתבייש או להתחרמן אז בחר גם וגם.
“תפתח את הפה.”
הוא פתח. הכנסתי אצבע, ואז עוד אחת, ואז את כולי.
הוא ידע כל עוד הוא ממלא אותי, הוא קיים.
כל עוד הוא מציית לי, הוא נושם.
וכשהוא ביקש לגמור רק חייכתי.
“עוד לא הרווחת את זה, חמוד שלי.”
ולפעמים?
הכי מחרמן, זה כשאני מחזיקה את המפתח לגוף שלו ולא נותנת…