כאן כותבת בעונג

בוקר.

שקט כזה של אחרי סערת אירגוני ילדים..

הגוף עוד רועד, הנשימה לא באמת חזרה לסדרה.

 הפעם? שלטתי בעצמי.

הובלתי את עצמי בדיוק לאן שרציתי להגיע.

לאט, מחושבת, כל מגע במקום, כל דמיון מתוזמן.

התחלתי רכה. כמעט תמה.

החזקתי. שיחקתי.

הגבתי לעצמי כמו שאני אוהבת שמגיבים לי כשאני שולטת:

בהתמסרות מלאה, בצייתנות חושנית, בלי שאלות מיותרות.

ידעתי מתי לעצור, מתי להפעיל לחץ, מתי לגנוח בשקט רק לעצמי.

ואז… לא עוד משחק.

לחיצה אחת חזקה יותר.

תנועה שידעה בדיוק מה היא עושה.

וכל הפנים שלי נפתחו לאור…התפרקתי.

חזקה, רועדת, עם עיניים עצומות ולב פתוח לרווחה.

גמירה שלא שואלת אם היא מותרת. היא דורשת.

כמו שאני דורשת.

פנטזיה מתוקה, כזו שרק הבוקר יודע להכיל.

ועכשיו?

טיץ ספורט צמוד, גרביים מונחות במקום,

פנים רטובות (מהמקלחת, כן?),

ואני יוצאת לחדר כושר.

בטוחה שלא שאגמור שם

אבל לצאת גמורה? בטוח.