הם שניהם כורעים לפניי.
אחד מהם עירום, נושם בכבדות, עיניו מחפשות אישור ממני.
השני, נעול, כבול, עיניו נעוצות בגוף שלי, בשפתיים שלי, בידיים שלי שמנחות, מצוות, נוגעות.
הוא לא משתתף. רק צופה. מתענה. מתמלא קנאה, מתפוצץ מתשוקה עצורה.
אני עומדת מעליהם, לבושה בדיוק כמו שאני אוהבת. עקבים. גוף בטוח. מבט חד.
הידיים שלי על העור החשוף של הנשלט הפעיל.
אני גורמת לו לרטוט רק ממבט.
גורמת לו להתפתל רק מלחישה.
וכל הזמן הזה הוא, הנעול, נאלץ לצפות.
אסור לו לדבר. אסור לו לגעת. אסור לו לגנוח חזק מדי.
רק להרגיש איך אני מתעללת בחוסר האונים שלו.
איך אני שולטת בהכל במי נוגע, במי מקבל, במי רק בוהה ונשרף מבפנים.
ולפעמים אני מסובבת את הראש, מביטה אליו, אליו בלבד,
ומחייכת חיוך קטן, ידיעה ברורה שהוא שלי.
אני גורמת לו לעמוד. כן, בדיוק הוא זה שלא נעול. זה שזוכה, זמנית, לחסד שבמגע.
אבל אצלי שום דבר הוא לא באמת חסד.
הכול נבחן. נמדד. מופעל בדיוק כמו שאני רוצה.
והוא יודע את זה. רואים את זה על הגוף שלו, על הברכיים הרועדות, על הנשימות שנשברות לו בגרון.
אני מתקרבת אליו לאט.
היד שלי נשלחת אל פניו, אוחזת בסנטר שלו ומרימה את מבטו אליי.
“בלי אישור ממני אתה לא גומר. ברור?”
הוא רק מהנהן. אני מהדקת את האחיזה.
“אני רוצה לשמוע.”
“כן, גבירתי…” הוא לוחש, בקושי.
אני דוחפת אותו קלות לאחור, עד שהוא נופל ברכות על הגב.
פוקדת עליו לא לזוז.
הידיים שלי כבר נעות עליו אחת מהן מחליקה על החזה, עוצרת בפטמות, משחקת איתן בקצוות הציפורניים שלי, מושכת קלות, עד שהנשימות שלו מתחילות לרעוד.
הוא עוצם עיניים. אני לא מרשה.
“עיניים פתוחות.”
הוא נאנח, פוער עיניים רטובות מהתרגשות.
הנשלט הנעול מתכווץ על הברכיים, כלוב הברזל שלו זז עם כל תנועה של הירכיים.
כל רעש קטן שהגוף שלו משמיע נהמה, נשיפה,אנחה אני שומעת.
אני יורדת על ברך אחת, עומדת בדיוק בין רגליו של הנשלט הפעיל.
המבט שלי משוטט עליו לאט, הידיים שלי כבר שם, משחקות, בוחנות, שולטות בקצב.
אני מתקרבת עם הפה, אבל לא נוגעת עדיין. רק נושפת. רק מעבירה את השפתיים באוויר.
הוא מייבב. בקול.
“אתה מתמסר יפה…” אני לוחשת לו.
“אני רוצה לרצות אותך, גבירתי…”
אני נותנת לו לטעום את המגע שלי נשיקה אחת רטובה בירך.
ואז השנייה, קרובה יותר.
ואז הפה שלי עליו בבת אחת, עמוק, חזק, שולט.
הגוף שלו נמתח. הוא מנסה לא לגמור. אני יודעת.
אני מרגישה אותו מתפתל, מנסה להחזיק את עצמו, עוצר נשימה, סופר בלב.
אבל אני ממשיכה. בקצב קבוע, בידיעה שזה מטריף אותו, בידיעה שאין לו ברירה.
הנעול מאחור כמעט בוכה.
הוא בוהה, כולו במתח, כולו מחוסר אונים, כלוא בתוך הקינק שלי.
אני נעמדת. משאירה את הנשלט שוכב שם, חצי רועד.
ניגשת לנעול, מחזיקה לו את הסנטר באותה יד.
“למדת משהו מהצפייה?”
הוא רק לוחש “כן, גבירתי.”
“ומה למדת?”
“שאני שלך. גם כשאני לא נבחר. אולי במיוחד אז.”
אני רק מחייכת.
כי הוא הבין.
ועכשיו המשחק רק מתחיל…