הוא כרע מולי, רגוע, מכונס לתוך עצמו אבל בעצם כולו בתוכי. כל השרירים שלו דרוכים, לא מרצון לברוח, אלא מתוך הכרה מוחלטת במי שהוא עבד של הרגש שלי. של הגוף שלי. שלי.
הוא ידע שזכה להיות כאן רק בזכות מה שעבר בימים האחרונים. זה לא בא לו בקלות. שלושה ימים שלמים הוא הסתובב עם הכלובון שלו, מתמודד עם כל מחשבה, כל פיתוי, כל צורך. ואני ראיתי אותו. ראיתי איך הוא סופר את השעות. ראיתי את הלחץ בשפת הגוף שלו. את הניסיון להסתיר את הכאב הקטן שהופך לחלק מהכניעה.
הוא לא נגע בעצמו. לא ביקש. לא רמז אפילו. כי הוא יודע: הגוף שלו לא שייך לו. הוא שייך לי. והיכולת שלו להחזיק את הכלובון זו לא רק שליטה פיזית. זו נאמנות.
היום הוא קיבל ממני הודעה אחת:
“הרווחת.”
בלי מילה נוספת, הוא הגיע לדירה, על הברכיים תוך שניות. הוא לא שאל מה מותר. הוא ידע.
הוא נישק את ירכי כאילו זו תפילה, כאילו כל רגע קרוב אליי שווה לו יותר משחרור. הוא לא רצה לגמור הוא רצה לרדת לי. רצה לשרת אותי. זו הייתה המטרה. זו תמיד הייתה המטרה.
הרגשתי את השפתיים שלו מתמסרות לדגדגן שלי, את העונג שלו… לפי האנחות שלו היה אפשר להרגיש שהוא התגעגע, שהוא היה צמא כל כך לכוס שלי. הוא התמגנט וליקק כמו כלבלב מיוחם. כמו שאני אוהבת אותו. לשון רכה וחמה.
אני הרגשתי כל חלק בו נמס לתוך הלשון שלו. כל חלק בי התמסר לתחושה שהוא נותן לי אבל מתוך ידיעה שאני בחרתי בו היום. שהוא הרוויח את המקום הזה, מתחתיי, בין רגליי, בלב שלי.
וכשגמרתי, לא שאלתי אותו איך היה רק הסתכלתי עליו מהגובה שלי ולחשתי: “ככה נראית נאמנות. ככה נראית אהבה.”
והוא הנהן. כל כך שקט. כל כך שייך.