יש רגעים, שהעור לא מבקש מגע הוא מבקש הבנה.
לא מילה, לא הסבר. רק גוף אחד שמכיר את המשקל של גוף אחר, ויודע להחזיק אותו בלי לשאול למה.
חיבוק הוא לא תמיד מחווה. לפעמים הוא בקשה אילמת. לפעמים הוא הסכמה שקטה בין שניים: אני פה, אתה לא לבד.
לפעמים הוא פקודה רכה, עוטפת, החלטית.
ולפעמים… הוא רשות. לא לגעת אלא להישען.
זה לא חייב להיות פיזי. גם מילה יכולה לחבק. גם שתיקה בזמן הנכון. גם נוכחות במסך מנוכר יכולה לעטוף אם היא באה מהמקום הנכון.
כי חיבוק הוא לא בידיים, הוא בלב. הוא בתשומת הלב. הוא ברשות שניתנת: אני מרשה לך לגעת במקום שכואב לי, בעדינות, בלי להכאיב עוד.
יש כוח בחיבוק.
יש רכות בשליטה שלו.
כשאני פותחת ידיים, זה לא כי אני נזקקת אלא כי אני בוחרת.
אני בוחרת לתת למישהו מקום. בוחרת לאפשר לעצמי להיות מוחזקת.
וזה לא סתירה. זה חוזק אחר כזה שבא מהידיעה שאני יכולה לשחרר, רגע, בלי ליפול.
אז כן, לפעמים כל מה שצריך הוא חיבוק.
לא פתרון, לא תשובה, לא מפתח.
רק מישהו שיידע לעטוף אותך. בדיוק כמו שאתה. בדיוק כמו שאת.
ולהישאר.