לא החלפנו הרבה מילים. לא היינו צריכים.
ברגע שנכנסתי אחריך לחדר, והדלת נסגרה מאחורינו, הרגשתי איך כל העולם נשאר בחוץ. שום דבר לא היה קיים חוץ מהנשימות שלך והעיניים שלנו, שנפגשו בשתיקה כמו הסכמה שקטה למה שעומד לקרות.
לא היה כאן עניין של מי שולט. לא באמת. שליטה הייתה רק שפה, גישה, משחק של תנועה ומבט. ידעת מתי לקחת ממני את ההובלה, וידעתי מתי למסור לך אותה. זה לא היה קרב, לא מבחן כוח זה היה ריקוד.
שנינו התכנסנו אל תוך החדר הזה כדי לרצות. לא זה את זו, אלא את התשוקה שבנו, את הצמא הזה שהולך איתנו ביום-יום, בשתיקות, בהחזקות. באנו לברוח מהמסכות, מהשגרה, מהעייפות של מי שאנחנו צריכים להיות בחוץ.
רצינו לגעת בלי פחד. לדבר דרך הגוף, דרך הכאב המתוק של החיכוך, דרך השקט של ההכלה. כשהוא כרע ברך מולי, לא ראיתי חולשה ראיתי אומץ. כשהרמתי את פניו ביד אחת, ואמרתי לו בעיניים “אתה כאן עכשיו, רק כאן”, הרגשתי איך משהו בי משתחרר. הפקתי קול שלא ידעתי שיש בי. לא של כאב של אמת. התמסרנו. לא כי מישהו היה חזק יותר, אלא כי שנינו היינו אמיצים מספיק להיות חלשים מול השני.
רק שם, על המצעים הרכים, באור הכתום של הנר המרצד, הצלחנו להיות מי שתמיד רצינו.
לא היה אכפת לי מי מחזיק את השוט או מי עוצם עיניים ראשון.
היינו שווים בצורך, ברעב, בידיעה שבמקום הזה, לרגע אחד, אנחנו לא לבד.
מאחלת לעצמי שזה עוד יתגשם…