הוא כרע מולי, עיניים מושפלות, גופו עירום ודרוך. יכולתי כמעט לשמוע את הלב שלו פועם בקצב מהיר מהתרגשות, מציפייה, אולי גם קצת פחד. אבל בעיקר… התמסרות. טהורה, שלמה. עמדתי מעליו, לבושה בשחור בגד גוף צמוד חצי חשוף ובעיקר הדוק, גרביוני תחרה, מגפיים גבוהות שנקשו ברכות על רצפת העץ בכל צעד שלי. לקחתי את הרכבת הרגשית הזו לאט. לא היה לי צורך למהר. שליטה אמיתית לא נמדדת בעוצמת ההצלפה, אלא בדרך שבה הוא נמס לי בידיים, בכל מבט, בכל הוראה פשוטה שהוא מקיים בשקט מוחלט. שלחתי יד אחת לשערו, תפסתי קלות ומשכתי את ראשו לאחור. המבט שלו פגש את שלי היה שם צורך, געגוע למגע, אבל גם ביטחון. ידע שהוא בטוח איתי. וזה מה שהדליק אותי הכי הרבה.
“האם אתה שלי?” שאלתי בקול רגוע אך חד.
“כן, האלה.”
חיוך קל עבר על שפתיי. נגעתי באצבעי על שפתיו, מורה לו לשתוק. המשכתי לשחק בו עם מילים לוחשות, הוראות מדויקות. כל תגובה שלו הייתה על גניחה חנוקה, רעד קל, לחי סמוקה רק גרמה לי לרצות להמשיך, לבחון את הגבולות שלו בזהירות...
הוא לא ניסה להתנגד. הוא לא רצה. כל תנועה שלו הייתה כנועת רצון, כל מבט היה חיפוש אחרי אישור ממני. ולי, זה לא היה רק על הכוח. זה היה על החיבור. על להרגיש איך כל ס”מ מגופו מתמסר למגע שלי, איך אני שולטת בסיטואציה הזו אבל אז, כשהנשימות שלנו נרגעו ושתיקה עטפה את החדר, ידעתי שזה החלק החשוב באמת.
נשכבתי לידו, מושכת אותו אליי. הוא הניח את ראשו על החזה שלי, זרועותיו סביב מותניי. החיבוק הזה זה היה הרגע שבו השליטה הפכה לאהבה, ההתמסרות לביטחון.
ליטפתי את גבו באיטיות. “היית מושלם,” לחשתי. הוא לא ענה, רק החזיק אותי חזק יותר.
בסוף כל סשן, אני מזכירה לו ולעצמי שזה לא רק על שליטה וכניעה. זה על שני אנשים שבחרו לחקור את התשוקה שלהם יחד, בידיעה, בהסכמה, באמון עמוק.
ואין דבר יותר חושני ומושך מזה.
עוד פנטזיה שאני מאחלת לעצמי לקיים…