היא כשאתה כורע מולי, לא כי אתה חלש אלא כי אתה מספיק חזק כדי לבחור לוותר.
כשאתה מביט בי מלמטה, עיניים פקוחות, לב פתוח, ואני רואה אותך לא רק את הגוף שלך, אלא את השקט שלך, את הסערה.
את כל מה שאתה מפקיד אצלי, בלי מילה ואני מחזיקה אותך בזהירות של חפץ שביר.
אני קושרת אותך לאט, לא כדי לשלוט בך אלא כדי לעטוף אותך.
כל קשר הוא הבטחה: אני פה. אני איתך.
העור שלך אולי מכוסה חבלים, אבל הנשמה שלך פתוחה לגמרי, ואני לא לוקחת את זה כמובן מאליו.
כשאני מצווה עליך להישאר דומם, זו לא רק הוראה זו הצעה לפגוש את עצמך במקום שבו אין תנועה, רק אמת.
וכשאתה רועד, לא רק מכאב…אלא מהכמות שבה אתה נחשף, אני מחייכת.
לא מתוך שליטה קרה.
אלא כי אני רואה אותך.
ואתה מרשה לי לראות.
אינטימיות היא לא כמה חזק הצלפתי אלא כמה חזק נשארת פתוח אחרי.
כמה סמכת עליי שאדע מתי לעצור, מתי להעמיק, מתי פשוט לשים יד על הלב שלך ולנשום איתך.
הפגיעות שלך היא לא סדק- היא כניסה.
וכל פעם שאתה נותן לי להיכנס עוד קצת, אני נמסה.
לא כי אני מתרככת אלא כי אני מרגישה את הכוח שבנתינה שלך. ואין אינטימיות עמוקה מזו שאתה בוחר בכל פעם מחדש למסור לי את עצמך, ואני בוחרת שוב להחזיק אותך בזהירות, כאילו אתה דבר יקר.
כי אתה כזה.