כאן כותבת בעונג

הייתי פה.

עשיתי דרך.

הייתה לי הצלחה מטורפת כזו שמרגישים בכל הגוף, שמרימה אותך למעלה, שעושה לך חשק להמשיך.

וגם… היה בזה שקט.

שקט של לא להיות כאן.

של לא לשתף, לא לחשוף, לא להתעסק כל הזמן בעצמי.

וזה היה טוב.

טוב לי

אבל עכשיו אני שוב על הסף.

כותבת, פורקת, מפנטזת, משתפת ונהנית.

כי לכתוב זה לנשום.

לשתף זה להרגיש חיה.

אבל בא לי לצאת.

בא לי לשחרר.

לא כי זה לא עובד להפך.

אלא כי מרגישה שאני קצת תקועה.

בקיבעון.

מעגל שחוזר על עצמו.

רגש שמתחפש לתוכן.

וזה אפשרי.

אני יודעת שזה אפשרי.

כי כבר יצאתי, כבר נעלמתי, כבר גיליתי שמה שמחכה לי בחוץ אמיתי יותר.

פחות רעש, יותר תנועה.

פחות להוכיח, יותר להיות…