הוא איחר. שתיים ורבע דקות, אבל מי סופר?
אני.😈
ישבתי על הכורסה האהובה עליי, עטופה בשחור. המחוך חיבק את המותניים שלי כמו שאף יד לא תעיז, והמגפיים שלי העקבים הקליקו כמו מטרונום של סבל מתוק.הוא נכנס, עיניו מיד יורדות לרצפה. בלי הוראה, כבר יודע נעליים בכניסה, עמידה במקום המסומן. הידיים מאחורי הגב, הגב ישר, שתיקה. ״איחרת,״ אמרתי. בקול הכי רגוע שלי, זה שהוא כבר למד לפחד ממנו יותר מצליפה.
״שתי דקות, האלה.״
השתיקה שבאה אחר כך הייתה מתוקה. אהבתי לראות אותו בולע את הרוק, לא יודע מה יקרה עכשיו. זה המקום שאני הכי אוהבת כשגבר, כל כך רגיל להיות בשליטה בעצמו, פתאום לא יודע כלום.
ניגשתי אליו. צעד אחר צעד, לאט. נתתי לעקבים שלי לדבר במקומי. הושטתי אצבע לא מכה, לא חיבוק סתם מגע קל מתחת לסנטר. הרמתי לו את הראש.
עיניו היו מבריקות. היה שם פחד. אבל גם כניעה.
כמו שאני אוהבת. ״היום,״ לחשתי לו, מתקרבת מספיק כדי שירגיש את הנשימה שלי, ״אתה לא מדבר. אתה לא שואל. אתה מרגיש. אתה מגיב. אתה… שלי.״
הלכתי אל הקיר. פתחתי את הארון שלי. מתכת, עור, עץ. הכל מסודר בקפידה. ידעתי בדיוק מה אני רוצה קולר צר, פשוט, עם טבעת קדמית.חזרתי אליו, מחזיקה אותו ביד פתוחה. לא אמרתי מילה. הוא הרים את הראש עוד קצת, נשם עמוק.
״היום אתה לא רק שלי,״ לחשתי לו, מתכופפת אל אוזנו, ״אתה שייך.״חגרתי לו את הקולר. הדקתי אותו עד הנקודה הזו שלא חונקת, אבל מזכירה. כשהוא בלע רוק, הוא הרגיש אותו. בדיוק ככה רציתי את זה.ניגשתי לשולחן העץ במרכז החדר. הוא עמד שם, עירום, חשוף, נמתח בין הפחד לרעב. קשרתי לו את פרקי הידיים לרצועות בצדדים. הכל היה כבר מותאם מראש גובה, מרחק, אורך השרשראות.
״אתה מרגיש בטוח?״ שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. הוא הנהן, והעיניים שלו אמרו: קחי אותי לשם. כמה רחוק שתרצי.
אז לקחתי. בהתחלה באצבעות. חקרתי כל סנטימטר בגב שלו. נגעתי רק כדי לגרום לו לרצות יותר. לא נשיקות, לא ליטופים אלא צמרמורת, תסכול, המתנה. הוצאתי את השוט , קצר, חד. עשוי מעור רך אבל מדויק. עמדתי מאחוריו. נשמתי. ואז נתתי את ההצלפה הראשונה. הוא התכווץ. אבל לא השמיע קול.
״תספור.״
כל הצלפה היא שיחה. אני לא מענישה אני מדברת. עם העור, עם הנשמה, עם החולשות שלו. לאט, עוד אחת. ועוד אחת. אני בונה את הגבול רק כדי לשבור אותו. כשהגעתי לעשר, הפסקתי. נשענתי עליו, מצמידה את גופי אל גבו הלוהט.
״אני אוהבת אותך ככה,״ לחשתי, ״כשהכאב פותח אותך. כשאתה שקט. שקוף. נשלט.״ הרגשתי אותו רועד. רעד של עונג, של כניעה. של התמכרות. הפנים שלו היו קבורות בתוך הזרועות שלו, הנשימה כבדה, הגוף שלו כולו מדבר רק בשפת הגוף שלי..
עמדתי מאחוריו, עדיין קרובה, נושמת אותו. השוט נח בידי, אבל לא השתמשתי בו. עכשיו זה לא הזמן למכות עכשיו הזמן למילים. “תגיד לי,” לחשתי לו באוזן, כמעט לוחשת, “למה אתה פה?” הוא שתק.
זה היה נכון. הוא לא ידע איך לענות.
הרגשתי את זה.
“לא,” אמרתי, “לא כמו תוכי. לא ‘כדי לשרת אותך גבירה’. זה קל מדי. אני שואלת מה באמת מביא אותך אליי. למה אתה צריך שאכבול אותך, שאכאיב לך, שאקבע לך מתי אתה גומר. מתי אתה נושם.”
הוא לא ענה. רק רעד.
“טוב מאוד,” לחשתי. “שתיקה היא התחלה של הכנעה אמיתית.”
לקחתי צעיף שחור, קשרתי לו את העיניים.
הפכתי את עולמו. ביטול שליטה חושית אחת זה מפתח להשתלטות עמוקה יותר. בלי לראות אותי, הוא לא ידע מאיפה תגיע המכה, או הנגיעה, או הלחישה.
הגוף שלו התחיל לנוע בעדינות, כמעט בלתי נשלט. התחלתי לשחק איתו. לא מכה, טיזינג. מגע פתאומי בכתף, ליטוף בחזה, נשיפה על הצוואר, ואז צביטה בפטמה.
לא עקבי. לא צפוי.
“אתה מבין עכשיו?” שאלתי, עומדת מולו, כל כך קרובה, שהוא יכול להריח אותי, אבל לא לגעת בי.
“אתה לא מחכה לפקודה אתה מחכה לאישור. לנשום, לזוז, להרגיש.”עברתי מאחוריו שוב. שלחתי את ידי בין רגליו, לוחצת קלות על הביצים שלו עם הציפורניים שלי מה שגרם לו לחרוק שיניים.
“אני רוצה שתבין את זה עד הסוף זה לא משחק של מין. זה משחק של כוח. וזה הגוף שלך שמתכופף, אבל זו הנשמה שלך שאני רוצה שתשכב על הגב מולי ותגיד: קחי.”
הוא נשבר קצת שם. לא בבכי אלא בשקט.
הנשימה שלו השתנתה. הגוף שלו נהיה רך.
זה הרגע שבו הוא הפסיק “לשחק כניעה” והתחיל להיות שלי באמת.
שיחררתי את ידיו מהרצועות.
הוא לא זז.
הוא לא היה צריך. הוא הבין את זה כבר...