Fuck me

אין פה עדכונים, סתם תמונה, עבדתי עליכם.

הדגים נהנים מהנוף, ואתם? 

לפעמים אני מרגישה מאד אאוטסיידרית, צופה בסיטוצאיות יומיויות שמתרחשות ממש לנגד עיניי, שומעת שיחות אקראיות של חברות, מביטה בהן יוצרות להן מין עולם מוזר שאני לא מבינה את חוקיו ואת התנהלותו.

כנראה שעדיין לא אבין ועד אז נותר לי להקשיב להם, דלת ליד, לקוות שהיה לי את מה שיש להן, את הפשטות בהן הן מתקשרות, וזזות, ומדברות, על דברים כל כך שוליים. 

אבל אין לי.

כשאני באה לאחד עם סימן על התחת שהשאיר לי אחר ומציגה אותו לראווה, שלא אתפלא כשהשיניים שלו פוגשות את העור שלי, ממש סנטימטרים ליד הסימן הישן, מותירות סימן חדש.

אני אוהבת את התחרות הזה "מי מסמן את הזונה יותר"

לקראת סופשים יש לי ירידה חדה במצב רוח, החרדה מלחזור לבית של ההורים ולהתנהג כדתייה למשך שני ימים שלמים, ומצד שני הפחד להישאר במרכז לבד, בלי תוכניות ולהיכנע לדכדוך. 

אז הסופש החלטתי לנסות שוב להישאר במרכז.. בכל זאת, כמעט נגמרת השנה..

רעיונות לתעסוקה יתקבלו בברכה.

הוא מזיין אותה, ותופס את הראש שלי "תסתכלי".

ואני מסתכלת, על הזין שנכנס ויוצא בקצב קבוע, שומעת את הגניחות שלה, אותה קוראת בשם שלו שוב ושוב ושוב.

"תגמרי" 

אני עושה לו פרצוף, אני צריכה מגע כדי לגמור, הוא נענה לבקשה שלי ושולח יד, רק מרפרף..

ואני גומרת.

היא רוכבת עליו, והראש שלו בין הרגליים שלי, הלשון שלו מרטיטה את כל הגוף שלי עד שאני מתחננת שיעצור, הוא גונח, היא גונחת. ולי? אין ברירה אלא להצטרף למקהלת הגניחות. 

ושוב ,הידיים שלו תופסות אותי, מנסות לקרוע את העור שלי ממני, לפחות ככה זה מרגיש. "תגמרי שוב" אני פולטת צווחה כשהלשון שלו מגיעה בדיוק לנקודה הנכונה, והיד שלו מוצאת את התזמון הנכון להצליף בי שוב, מזרזרת את הזרם שגואה בי ומתפרץ בבת אחת. 

אני יודעת שאתה קורא את זה, גם כשאתה מעמיד פנים שלא.

עדכון מצב רוח- הרבה יותר טוב.

מה השתנה? לא הרבה.

ובכל זאת?  מותר לי להרגיש יותר טוב בלי שום סיבה נראית לעין.

וזאת עילה קבילה לתמונת תחת, שלי כורעת במקלחת. ישנה האמת.. לא זוכרת אפילו מי הראשון שקיבל אותה.

אה אופס נזכרתי.

זונה?

אני? 

נאע. 

אל תגיד לי בואי לדאדי.

אל תתייחס אליי כמו הילדה הקטנה שלך.

אל תפנה אליי בתור זונה, או כלבה.

לא הרווחת את הזכות.

אל תיקח עליי בעלות.

אל תגיד שאכפת לך ממני.

אל תנחם אותי במילים "ילדה טובה"

תניחו לי.

הקולות החודרים בראש גם ככה לא מניחים לי.

לא ביקשתי את תשומת ליבכם. 

לא רציתי שתשאלו מה שלומך.

אני אומנם כלבה קטנה, אבל זהירות. 

אני נושכת. 

השעון המעורר לא העיר אותי.

פספסתי אותך.

אין לי כוח לעצמי.

אפילו לבכות אני לא מצליחה עכשיו.

הדמעות פשוט לא יוצאות.

את יודעת איך זה לשכב על המיטה, לנשוך שפה ולחכות שזה ייגמר?

איך זה להילחם ברגליים הרועדות כדי שהוא לא ישים לב שאת פוחדת?

איך זה להסתכל לכל כיוון חוץ מלעיניים שלו, לשם את לא מסוגלת להסתכל.

את יודעת איך זה לאבד תחושה? להתנתק? להיכנס למין עולם פנימי סגור שבו הוא לא מעלייך, חודר אותך.

את יודעת איך זה לעצור את הדמעות בכוח ולמלמל לעצמך רק עוד קצת וזה ייגמר.  את רק צריכה לחכות שהוא יסיים. יגמור.

את יודעת איך זה?

איך זה שכואב, בלי שהוא מכאיב, שורף? וזאת אפילו לא אשמתו שהוא לא עצר. כי את לא ביקשת.

את לא ביקשת שיעצור, את לא הראית שום התנגדות, מסרת לו את עצמך קשורה, כבולה. מה עוד הוא היה יכול לעשות? 

את יודעת איך זה לחכות שהשניות יעברו, להתפלל שהשעה הזאת תעבור מהר יותר? והיא נמשכת נצח..

ואת מנסה לדמיין מישהו אחר מעלייך, מישהו שאת אוהבת, וזה עוזר. עוזר. רק עוד קצת וסיימנו.

את יודעת איך זה לנשום לרווחה כשהזרע נמרח לך על החזה, למרות שהעור שלך מצטמרר מגועל?  כי זה סימן שאת יכולה לחזור הבייתה. 

את יודעת איך זה לשתוק כל הנסיעה חזור כי שום דבר שתגידי לו יבהיר לו מה קרה לפני דקה. 

את יודעת?

את יודעת. 

חיבוק?

אני אוהבת את איך שאתה מסתכל אליי, כמו טרף.

כשאני חסרת אונים, כלואה וכבולה, בתנוחה שמניחה לך לעשות בי מה שתרצה. אני אוהבת שאתה הולך מסביבי, רק בוחן, נוגע, לא נוגע, מכאיב, מלטף. משאיר אותי בחוסר ידיעה מוחלט אם תבוא נשיכה או נשיקה, סטירה או ליטוף.

אני אוהבת לנסות להשתחרר, להצליח לפעמים, ואת המבט המאיים שלך, שמבהיר לי שאשלם על כך. אבל אני לא יכולה להתאפק אני חייבת לבדוק גבולות, כמו ילדה, כמו ארנבת מפוחדת, עם אף רועד ואוזניים מקופלות. 

וכל מה שנותר לי זה להתחנן שתרחם עליי. 

תעשה טובה, אל. 

אני מרגישה הכי טוב כשאני מוצצת לך, שניה אחרי שבכיתי וכעסתי עליך, שניה אחרי שצעקת עליי, כשהאחיזה החזקה שלך בשיער שלי נרפית עד לכדי ליטוף, מעודדת אותי להמשיך. כי אני ילדה טובה.

אני אוהבת את המכה האחרונה שאתה נותן לי, זאת שגורמת לי לבכות ולהפסיק להתנגד, להרפות את הגוף ולהתמסר.

אני אוהבת שאתה מגיע איתי לקצה גבול היכולת, כי כשאתה מכאיב לי, ואני מרצה אותך, אני מרגישה מוכלת, מובנת, רצויה ואהובה.