אני זוכרת שפעם שאלו אותי בגיל טיפש-עשרה, מה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו. אחרי שפילטרתי את התשובה ההגיונית המתבקשת של ג'וקים, הדבר הראשון שקפץ לי לראש הוא "בינוניות". היו לי שאיפות בשמיים, רציתי ללמוד תואר מדעי, לעבוד במחקר ואולי מתישהו לפצח את הקוד של היקום.
הדבר שהכי הפחיד אותי היה להשחק בתהליך, להגרר לתוך שגרה של דדליינים ומשימות שצריך לעמוד בהן עד שאני אשכח את המטרה הגדולה, ולסיים עם ציון ממוצע במעבדה ממוצעת שחוקרת פעילות של אנזים שולי שבכלל לא מעניין אותי וכנראה לא יועיל בכלום, כי אלו החיים.
הפחד השני הכי גדול שלי היה שאני לא חכמה מספיק לשאיפות שלי, והפחד השלישי היה למות לפני שאספיק לסיים את המחקר או לעשות משהו מועיל.
אמרתי לעצמי שהכל בראש שלי ובסופו של דבר אני היחידה שמחליטה מה קורה עם החיים שלי, והנה ברוך השם, אתמול כשנתתי לדדי וולפראם אלפא לחשב לי את כל האינטגרלים 23 דקות לפני הדדליין הסופי במקום לחשב אותם בעצמי וללמוד את החומר על הדרך, הבנתי שאני מגשימה את החלק הראשון של הנבואה.
אין לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי במצב הזה, אולי אפשר קצת להאשים את האקדמיה ואת מערכת החינוך על שימת כל הדגשים במקומות ההכי לא נכונים, אבל זה כבר סיפור אחר.
לא מתוסכלת, לא אובדת עצות, סתם בבאסה רגעית על כל הטעויות שהצלחתי לעשות בכל כך מעט שנות חיים.
חג שמח
