אני רוצה..

"זה כואב, זה יכאב
אבל בסוף זה ישתחרר"

זה היה קשר שהיה לי בית...

הרבה זמן היינו "אנחנו", התרגלתי לזה...

והלב שלי התרגל לחשוב, לחלום, לנשום בשביל שנינו...

עכשיו אני לומדת מחדש איך להיות רק אני...

זה כואב.

לא כי לא ניסיתי, ולא כי לא הייתה אהבה...אלא דווקא בגלל שהייתה.

בגלל הזיכרונות...

ההרגלים...

הרגעים הקטנים שעדיין חיים בי...

אני עצובה על מה שהיה...

ועל מה שחשבתי שיהיה...

נותנת מקום לגעגוע...

לשקט שנשאר...

לדמעות שלא תמיד יש להן מילים...

ובכל זאת, עמוק בפנים, אני יודעת

אם זה הסתיים, כנראה שהנשמה שלי ביקשה שינוי.

שגם לנשמה שלי נמאס...

לא מתוך חולשה, אלא מתוך רצון להיות נאמנה לעצמי...

אני משחררת לאט...

לא בכוח, לא בכעס...

משחררת בידיים רועדות, אבל בלב שמאמין...

מאמינה שגם אם עכשיו קשה לנשום,

יבוא יום ויהיה יותר קל...

שהדרך תתבהר...

ושהכאב יהפוך לזיכרון רך ולא לפצע פתוח...

אני סומכת על עצמי..

סומכת על הזמן..

וסומכת על זה שגם הפרידה הזו,

בסופה תוביל אותי למקום נכון יותר.

הכול לחיוב.

גם זה.

ואני? בחרתי להישאר איתי❣️