חשבתי שלא אפול לאכילה רגשית, שנים שלא נפלתי לזה.. מאז שהלילה ההוא בגיל 18...
לא דמיינתי שהפרידה ממנו תתבטא אצלי דרך אוכל...
שתהיה לה צורה של ביסים קטנים באמצע הלילה...
של מתוק בלי סיבה...
של יד שמחפשת נחמה כשקשה לנשום...
וזה לא אידיאלי...
וזה לא מאוזן...
אבל זה אנושי.
ואם כבר לבחור, אני מעדיפה להתמודד עם רגשות אשם על אוכל...
מאשר עם חרטה על זה שנשארתי במקום עם הבטחות סרק...
עדיף לי לעצור מול מקרר פתוח...
מאשר לעצור מול מראה ולשאול
למה ויתרתי על עצמי...
האוכל לא הבטיח הבטחות...
לא שבר לי ת'לב...
לא גרם לי להרגיש קטנה....
הוא רק ניסה להרגיע...
לכסות רגע של שקט כואב...
להחזיק אותי כשלא היה מי שיחזיק....
אז כן...
אולי אני אוכלת רגשית עכשיו...
אבל פעם נאחזתי רגשית...
והמחיר של זה היה הרבה יותר כבד...
אוכל זה משהו שאפשר לאזן...
האוכל עובר...
קלוריות שורפים...
הרגלים משנים....
אבל השנים שאיבדתי על מישהו שלא ידע להחזיק אותי?
אותן אי אפשר להחזיר....
אני לומדת לאט...
נופלת קצת...
אוכלת קצת יותר מדי לפעמים....
אבל אני כבר לא נשארת במקום שלא בוחר בי...
וזה?
גם אם מגיע עם קינוח מיותר?
ניצחון💔❤️