אני רוצה..

רק לפעמים באמצע צחוק, על הפנים
משתוללת כאן סופה, כמו באיסלנד
מה קורה לנו כשרע לנו בפנים?
את חוזרת מהכפור
אני בא חשוף באור
ומחבק אותך חיבוק שלא נגמר
ולוחש: "אלמלא היית כאן, אין לי שום מחר".

זה לא שחרור שקט...

יש בי סערה...

רגשות שמתנגשים...

לב שמבקש להיאחז...

ודעת שמבקשת שלווה....

כאילו כל רגש דורש להישמע בו זמנית...

אבל מתחת לכל הרעש הזה,

עמוק הרבה יותר...

יש קול אחד שקט...

כמעט לוחש...

זה הדבר הנכון, לשנינו.

כואב לי (בטוחה שגם לו)...

כי היה כאן משהו אמיתי..

משמעותי...

נוגע.

ואין שחרור בלי כאב...

כשאכפת באמת.

אבל בתוך הרעש...

במקום הכי עמוק ושמור בלב...

יש ידיעה שקטה וברורה:

זה נכון.

לא נכון כי זה קל...

אלא נכון כי זה נאמן לי..

כי להישאר היה עולה לי ביוקר...

ושחרור, שחרור זה לבחור בעצמי...

בלי לוותר על הרוך שבי...

אני משחררת לא מתוך חולשה...

אלא מתוך חוזק שקט.

מתוך אהבה שלא מבקשת לפגוע...

ולא מוכנה עוד להיפגע.

אז אני נותנת לסערה להיות, סופה.. כמו באיסלנד...

לא בורחת ממנה...

אבל גם לא נותנת לה להוביל אותי.

אני הולכת עם עצמי...

ברכות...

ובלב שלם...

וזה סוף...

שהוא בעצם

התחלה❤️

סופ"ש נעים❣️