אני רוצה..

שישי היום.. עם הקפה ונוף המדברי שאני כל כך אוהבת...

אבל השקט שאני מאוד אוהבת, הפך למפחיד..

בכל זאת, אני עוצרת רגע ומביטה לאחור...

יש בי כעס שקט על התמימות שהייתה לי...

על האמון שניתן בלי תנאים...

על היכולת לראות טוב גם כשמשהו בפנים ביקש לעצור...

התמימות הזו גרמה לי להישאר עוד רגע,

להבליג במקום להציב גבול...

ולקוות שדברים ישתנו...

אבל היום אני מבינה...

היא לא נולדה מחולשה,

אלא מלב נקי שרצה להאמין.

אני נפרדת ממנה בעדינות....

לא מוחקתת... לא מתכחשת, רק משחררת.

ובמקומה נשארת ידיעה ברורה יותר של מי אני...

ומה מגיע לי.

אין כאן חרטה...

רק הבשלה...

והשקט הזה?

הוא תחילתו של משהו מדויק יותר❣️

שבת שלום❤️